טרק באזרבייג'אן - יומן מסע

טרק באזרבייג'אן - יומן מסע מצולם - חלק 1 
כתב וצילם: מידן וישינסקי \ יוני 2013

תכנית טיול: בעקבות הטרק באזרבייג'אן


בחודש יוני 2013 יצאתי לטיול קצר באזרבייג'אן, מדינה מוסלמית דוברת-תורכית על גבול הים הכספי, למרגלות הרי הקווקז המזרחיים (ראו גם גיאוגרפיה של הקווקז). כמעט 50% משטח המדינה הוא הררי, אך תיירים כמעט ולא פוקדים את הקווקז האזרי, אין כאן שבילים מסומנים ואזורים רבים סגורים לטיול בהוראת הצבא.

מפה פיזית-מדינית של 3 מדינות הקווקז - אזרבייג'אן, ארמניה וגיאורגיה
 האזרים הינם עם תורכמני שנדד לאזור דרום הקווקז בסביבות המאה האחת-עשרה ולאורך ההסטוריה המודרנית (עד הכיבוש הרוסי) היו בעיקר תחת השפעת הממלכות הפרסיות מדרום – ולפיכך אימצו שילוב מסויים של תרבות האיסלאם השיעית. גם האזורים הצפוניים של איראן מאוכלסים באזרים דוברי תורכית (כ-24% מאוכלוסיית איראן). עם הכיבוש הרוסי של הקווקז בתחילת המאה התשע עשרה קיבלה אזרביג'אן את הגדרתה המדינית הנוכחית.

לאחר נפילת ברית המועצות קיבלה אזרבייג'אן עצמאות, והיא מתפקדת היום כרפובליקה נשיאותית. רוב הכלכלה מבוססת על בארות הנפט בים הכספי, ויש פערים עצומים בין בעלי ההון לאנשים הפשוטים.  בהתאם לתרבות הפוליטית הסובייטית, "נבחר" היידר אלייב (Heydar Aliyev), חבר לשעבר בפוליטבורו ומנהיג אזרבייג'אן בתקופה הסובייטית (1969-1987) לנשיאות אזרבייג'אן בשנת 1993, כשבבעלותו המון בארות נפט וכוח פוליטי רב. הוא שלט במדינה עד ליום מותו, אז עברה הנשיאות לבנו - אילהאם אלייב (İlham Aliyev), ששולט ביד חזקה במדינה עד היום... כשמסתובבים בבאקו (Baku), בירת המדינה, קשה שלא להתחמק משלטי הענק שמפארים את משפחת אלייב, וכל בניין שני בעיר קרוי על שם המנהיג הדגול - תיאטרון היידר אלייב, אצטדיון היידר אלייב, שדה"ת היידר אלייב, קניון היידר אלייב ועוד.. 

שדה התעופה היידר אלייב, על שם המנהיג הדגול ואייל הנפט, ואביו של נשיא אזרבייג'אן הנוכחי.. 
בכל מקרה, לא הגעתי לאזרבייג'אן כדי לעסוק בפוליטיקה, אלא כדי לטייל בהרים - מסתבר שגם זה עניין לא כל כך פשוט במדינה מפוצצת נפט שלא מתעניינת במיוחד במטיילים, בטוח לא כאלו שרוצים להתהלך בהרי הקווקז.. עם נחיתתי נסעתי במונית לעיר באקו בה קבעתי פגישה עם מנהלי חברת טיולים מקומית. הסברתי להם את כוונתי לבדוק מסלולי הליכה בקווקז במטרה להביא לכאן קבוצות, אך מהר מאוד הם הבהירו לי שרוב אזור הקווקז הגובל עם גיאורגיה הוא כבר שנים רבות שטח צבאי סגור והצבא לא מאשר לאף אחד להיכנס שם. "אולי כדאי לך לתכנן טיול במיניבוס לקבוצות שלך?" הייתה עצתם הסופית.

אך לא אמרתי נואש, פתחנו מפות (מפות סובייטיות מלפני 50 שנה שמצאתי באינטרנט והדפסתי לפני הטיול) ותחקרתי אותם במשך שעתיים לגבי מסלולים שכן אפשר ללכת בהם, - בסוף הצלחנו למצוא מסלול הליכה קצת אמורפי באזור הר שנקרא באבאדאג (Babadağ) שנמצא על גבול השמורה הסגורה למטיילים.
מפה של מסלול ההליכה המתוכנן שלי - מלאהיג' לחינאליק
אחר הצהריים, מבלי לבזבז זמן מיותר, כבר יצאתי לדרך מערבה אל הכפר לאהיג' (Lahic) - נסיעה של שלוש שעות מבאקו, בנופים צחיחים ולמרגלות הרי הקווקז.

ממתקים מקומיים לצד הדרך - דפים של תות-עץ ומשמש מיובש - באזור הקווקז זה נקרא צ'ורצ'וחלה, בארץ פעם קראנו לזה "לדר"
כדי להכין אותם מרתיחים את הפרי בסיר גדול על האש, ואח"כ מייבשים את העיסה בשמש
החלק האחרון בכביש צפונה לכיוון הכפר להיג'

גשר תלוי להולכי רגל המוביל לכפר עלום בצידו השני של הרכס
  לאהיג' הוא כפר יפה שיושב כבר קרוב להרים, ויש כאן אפילו 2-3 בתי הארחה קטנים ופשוטים - המשמשים את התיירים המעטים שמגיעים לכאן. הכפר משמש עדיין כמו בימים עברו כמוקד מסחרי לכפרים ולרועים שבסביבה וניתן למצוא בו הכל - תבלינים, שימורים, כלי עבודה, חרשי ברזל, סנדלרים ועוד..
הרחוב הראשי בכפר לאהיג'
חנות התבלינים והשימורים המקומית - במדף העליון אפשר לראות דבש מקומי ופקמז (Pekmez) - תמצית תותי העץ ממנה מכינים את הצ'ורצ'חלה
מקושים לכל דורש, חמים מהתנור.. 
חרש הברזל בפעולה
לא שומע כל-כך טוב.. 
הסנדלר המקומי


נעלי העור בהן משתמשים תושבי האזור, מותאמות לפי מידת-עץ

אחרי סיבוב קצר בכפר נפגשתי עם האג'י (Haci), רועה צאן מקומי שבדיוק התכונן לצאת להרים ליאילה שלו - הוא הציע לי להצטרף ומייד קפצתי על המציאה.

יאילה - Yayla - היא מילה תורכית שפירושה המילולי - מקום של קיץ - באופן מסורתי הנוודים התורכים יוצאים בקיץ למרעה בהרים הגבוהים, לאחר הפשרת השלגים. לכל משפחה יש שטח משלה, ולרוב הם גרים שם באוהל במשך שלושה-ארבעה חודשים, חולבים את הכבשים והעזים, מכינים גבינות ומוכרים אותן אחר כך בכפרי המחוז הנמוכים יותר.

כך, לאחר שעה קלה בכפר ושתיית כמה כוסות תה, יצאנו אני האג'י ובנו הצעיר לדרך - משפחתו כבר מחכה לנו בהרים ולא רצינו להיכנס לחשיכה.

האג'י (מימין) וקרוב משפחתו, שותים תה לפני שיוצאים לדרך. באזרבייג'אן יש מנהג מעניין של שתיית התה מהצלוחית ולא מהכוס - בתמונה אפשר לראות את האג'י מוזג את התה לצלוחית,  אולי כדי לקרר את המשקה? את קוביית הסוכר תוקעים מתחת ללשון בזמן הלגימה.
קושרים את אוכפי הסוסים לפני היציאה לדרך. 

יוצאים מהכפר לאהיג' צפונה
אני ובנו הצעיר של האג'י רכבנו יחד על אחד הסוסים

רוב האזרים שפגשתי אינם הולכים ברגל ומעדיפים לנוע על גבי סוסים - שימושי בעיקר במעברי נהר כפי שאגלה בהמשך, נגד כלבי רועים אימתניים.. 



אני והאג'י - ברקע מימין הכפר לאהיג' ממנו יצאנו
לאחר רכיבה של כשלוש שעות, לאורך גבעות ירוקות ואזורי מרעה של כבשים, הגענו ל"יאילה" של האג'י - שני אוהלים פשוטים לצד מעיין קטן באמצע שלוחה. אשתו וילדיו הגדולים קיבלו את פנינו בשמחה ולאחר שחלצנו נעליים נכנסנו לאוהל המרכזי, שם שתינו תה ואכלנו קצת. לאחר מכן עוד הספקנו להצטרף לשאר המשפחה בחליבת העדר הגדול לפני השקיעה.



צילוום פנורמי של היאילה של האג'י - האוהל מימין משמש למגורים והאוהל השמאלי - מחסן
במרכז התמונה ניתן לראת את עדר הכבשים - כ-300 כבשים בבעלות המשפחה
בתוך האוהל התיישבנו לשולחן להתחמם קצת ולשתות תה
ביאילה אוכלים אוכל פשוט - לחם דק (נקרא "יופקה"), גבינה ("פייניר") ותה הם בדרך כלל התפריט הנפוץ. בקערה בצידה הימין של התמונה נמצאות גם כמה סוכריות שהבאנו מהכפר.. 

את הגבינה מכינים מחלב הכבשים המפוסטר - זורקים לסיר החלב הרותח חתיכה של מעיים מיובשים , בהם יש אנזים שמגבש את החלב והופך אותו לגבינה. לאחר מכן שמים את החומר בקערות כדי לתת לו צורה ומוסיפים מלח לשימור - מזכיר מאוד גבינה צפתית בטעם. 

האוהל הקטן משמש גם כמחסה לגדיים הצעירים, לשמור על חום גופם ולהגן עליהם מזאבים ומדובים
כותב שורות אלו לוגם תה מקומי..

את הלילה בילינו באוהל המשפחתי, ישנים כולם יחד על מזרנים ומכוסים בשמיכות צמר ביתיות. למחרת כשהשכמתי היו כבר כל בני המשפחה בחוץ חולבים שוב את העדר ומכינים את הגבינות. לאחר שרחצתי את פניי פתחתי את המפה וניסיתי למצוא את היעד הבא שלי - הר באבא - באבאדאג 3629 מטרים גובהו . מסתבר שזהו הר המשמש לעלייה לרגל ובמהלך חודש יולי מגיעים לכאן מאות עולי רגל במסע רגלי אל פסגת ההר מלאהיג' - יש אפילו מעין "אכסנייה" לעולי רגל למרגלות ההר ומשפחה מקומית מגישה שם אוכל ושירותי נוספים. אבל כל זה יקרה רק בעוד שבועיים והיום אין אף אחד באזור חוץ ממספר רועים ועדריהם.. 

התכנית המקורית שלי הייתה לטפס לפסגה ואז לרדת לצדו השני של ההר ולישון בכפר בשם קרחון (Kharxun). אמנם יש לי שק-שינה טוב, אבל מטעמי חסכון במשקל השארתי את האוהל וציוד הבישול בבית ותכננתי לישון בכפרים או באוהלי הרועים. 
לאחר שסיפרתי לכך על האג'י הוא התעקש שזהו יום ארוך מדי, הוא הציע להצטרף אליי ולישון לילה על ההר, במערה שהוא מכיר... 

אני והאג'י מוכנים לצאת לדרך שוב, לאחר שהעמסנו את הסוסים (וסיימנו לחלוב את כל הכבשים..)
בדרך עוברים לאורך מספר בתי רועים, שמאוכלסים רק בקיץ.

רוכבים צפונה לכיוון העמק העולה לפסגת באבאדאג (ניתן לראות קצת שלוגיות במרכז התמונה למעלה)



פוגשים במשפחה מקומית שמתכוננת להקים כאן אוהלים שישרתו את העולים לרגל בשבועות הקרובים


אחר הצהריים עזבנו את האזורים הנמוכים, עברנו את קו הצמחייה והתחלנו לטפס צפונה לכיוון הרכס במעלה שביל תלול מאוד, הולכים ברגל ומושכים את הסוסים אחרינו. מזג האוויר התחיל להתקרר ונכנסנו לערפל סמיך, מרחוק נשמעו מספר רעמים ונראה שהולך לרדת קצת גשם הערב.. קיוויתי שהאג'י יודע מה הוא עושה ושבאמת יש מערה נחמדה וחמימה בה נוכל לישון הלילה, והמשכנו לטפס לכיוון פסגת ההר. 









 כשהגענו לפסגת ההר, 3629 מטרים מעל פני הים, כבר התחיל להחשיך וענני הסערה התקרבו עוד ועוד..הבטתי על האג'י במבט מלא תקווה ובטחון, אך לפי הבעת פניו הבנתי שאנחנו בבעיה.. מסתבר שהוא לא זוכר איפה המערה (@#$%) והוא מציע שנישן כאן הלילה. כשהוא אמר כאן, הוא התכוון לכמה תלוליות אבנים שנמצאות על פסגת ההר, והיו יכולות לשמש כמחסה רוח לאוהל האלפיני שהשארתי בבית.. 

לאחר הערכת מצב מהירה הבנתי שאין לנו ברירה וניאלץ לבנות כאן מחסה ולהעביר את הלילה..לקחנו את מעיל הגשם הגדול של האג'י ומתחנו אותו כמיטב יכולתנו מעל המחסה ולאחר מכן פרקנו את האוכפים מהסוסים וופרסנו אותם כמזרנים. השעה הייתה שש וחצי בערב והגשם התחיל לטפטף.. נכנסנו מהר מתחת למחסה והתכרבלנו בשקי השינה, מתכוננים ללילה קשה ורטוב...   


לא זוכר איפה המערה... 
תלוליות האבנים בפסגת באבאדאג
מכינים את המחסה - מזל שמעיל הניילון הירוק של האג'י היה איתנו..
 


המחסה מוכן ללינה, מפאת כבוד להאג'י התנדבתי לישון בצד החיצוני (שק השינה הכחול), הקרבה הירואית שהפכה ללילה רטוב, קפוא ונטול שינה...

כפי שחששתי, במהלך הערב התחיל גשם שוטף שהרטיב אותנו לגמרי (הרגליים של שנינו היו מחוץ לטווח המחסה), ובאישון הלילה התקרר מזג האוויר והגשם הפך לשלג... קמנו לבוקר לבן על פסגת באבאדאג..

התמונה קצת לא בפוקוס, אך עדיין ניתן לראות את שק השינה שלי ששינה צבע במהלך הלילה... 



המשך יבוא.. ובו יסופר על כלבי רועים אימתניים ועיירה יהודית בלב ההרים.. למעבר לטרק באזרבייג'אן חלק 2