יראת ההרים

יראת ההרים \ מתוך "המגלים" (דניאל בורסטין)

איור של "הר מרו" האגדי מאזור תורכסטן הסיני
זמן רב לפני שחשב האדם על כיבוש ההרים, כבשו ההרים את האדם. ההרים, "מצודה של כוחות עליונים", היו שנים רבות "עלבון לניצחון האדם על הטבע" כדברי אדוארד וימפר, האדם הראשון שכבש את המאטרהורן. כל הר גבוה היה נערץ על האנשים שחיו בצילו. אנשי צפון הודו דימו לעצמם, בהשראת הרי הימלאיה מטילי האימה, הר גבוה עוד יותר בצפון המרוחק, וקראו לו "הר מרו". ההינדים, ולאחריהם הבודהיסטים עשו את ההר המיתי הזה, שגובהו 84,000 מיל מעל ההרים, למקום משכן האלים: הר מרו, ההר המרכזי של העולם והציר האנכי של הקוסמוס, היה מוקף שבע טבעות הרים שסביבן חגו השמש, הירח וכוכבי הלכת. בין הטבעת השביעית והשמינית היו יבשות הארץ.

על הר מרו, על פי כתבי הקודש ההינדיים, "זורמים מים מתוקים, ובבתי זהב יפים שוכנים יצורים רוחניים – ה'דווה' , ה'גאנדהארווה' וה'אפסארות'. המסורת הבודהיסטית המאוחרת יותר סיפרה כי "מרו שוכן בין ארבעה עולמות בארבע רוחות השמיים. הוא מרובע בקרקעיתו ועגול פסגתו. אורכו 80000 יוג'אנה, חציו עולה לשמיים וחציו יורד אל הארץ. הצד הקרוב לעולם שלנו מורכב מאבן ספיר כחולה ולכן המיים נראים כחולים בעינינו. הצדדים האחרים עשויים אבני אודם ואבני חן צהובות ולבנות, ולפיכך מרו הוא מרכז האדמה". הרי ההימלאיה האלוהיים – רכס באורך 1600 מיל וברוחב 150 מיל -  הם החלק היחיד של ה'מקומות הגבוהים' שניתן לראותו.

ליפנים היתה הפוג'יאמה שלהם, אלה שחלשה על נופם ומעולם לא חדלו להללה באמנותם. הוקוסאי, אמן הדפסי האוקיו-אי הפופולריים, צייר "שלושים ושישה מראות של פוג'י" (1823-1829) שהראו את ריבוי הפנים של הגבהים המקודשים.
מתוך "שלושים ושישה מראות של הר פוג'י"

במערב היה ליוונים האלימפוס שלהם, המתנשא לגובה פתאומי של 2900 מטרים מעל פני הים האגאי. פסגת האולימפוס המחותלת צעיפי עננים העניקה לאלים את פרטיותם. בין העננים יכלו בני-תמותה לראות בחטף אמפיתיאטרון של נדבכי סלעים, ששם ישבו האלים במועצותיהם. "משכן האלים, זבול עד אין רוחות וחזיזים ואין מטר לרטיב הכתלים, ואין שלג לכסות עליהם" כתב הומרוס, "אך אתר נמתח, ואין עב ואין ענן, אך אורות צחצחות נשפכים, שם אלוהים מבלים ימיהם בנעימים". (מתוך"האודיסיאה").

היוונים היו משוכנעים שהאולימפוס הוא ההר הגבוה ביותר עלי אדמות. אחרי שהשלים כרונוס את בריאת העולם, הפילו בניו גורלות לחלק את ממלכתו וזאוס זכה בגבהים הנצחיים, פוסידון קיבל את הים והאדס זכה במעמקים החשוכים של האדמה. האדס נותר לבדו בתחתיות, ואילו לאלים אחרים התיר זאוס לחלוק עמו את מעונו באולימפוס.

במרומי הר סיני נתן ה' למשה את לוחות הברית –
"ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר, ויהי קולות וברקים וענן כבד על-ההר, וקול שופר, חזק מאוד; ויחרד כל-העם, אשר במחנה.  יז ויוצא משה את-העם לקראת האלוהים, מן-המחנה; ויתייצבו, בתחתית ההר.  יח והר סיניי, עשן כולו, מפני אשר ירד עליו יהוה, באש; ויעל עשנו כעשן הכבשן, ויחרד כל-ההר מאוד.  יט ויהי קול השופר, הולך וחזק מאוד; משה ידבר, והאלוהים יעננו בקול.  כ ויירד יהוה על-הר סיניי, אל-ראש ההר; ויקרא יהוה למשה אל-ראש ההר, ויעל משה." שמות פרק י"ט

במקומות שלא היו בהם הרים טבעיים, בנו האנשים הרים מלאכותיים. הדוגמאות הקדומות ביותר ששרדו הן הפירמדות המדורגות – ה'זיגוראטים' – שבמסופוטמיה העתיקה, שנבנו במאה העשרים ושתיים לפני הספירה. 'זיגוראט' פירושו הן פסגת הר והן מגדל מדורג מעשה ידי אדם. התל הפירמידי הנרחב בבל, 90 מטרים שטחו ו-90 מטרים גובהו, התפרסם כמגדל בבל.

הזיגוראט, שנראה מרחוק כפירמידה מדורגת, היה למעשה, כפי שתיאר אותו הרודוטוס (460 לפנה"ס), ציבור של מגדלים איתנים. כל אחד קטן במקצת מזה שעליו הוא עומד. "במגדל העליון מצוי מקדש גדול, ובמקדש מיטה גדולה ומפוארת, ולידה שולחן זהב. שום אליל לא עמד שם, איש לא בילה שם את הלילה מלבד אישה בת הארץ ההיא שהאל עצמו מינה אותה, כפי שסיפרו לי הכשדים, כוהני האלוהות ההיא".
השרידים מזיגוראט "אור" במסופוטמיה
כשהחלו הזיגוראטים להתפורר במאה הרביעית, הפיץ מצרי אחד את המסורת שאת הזיגוראט "בנו ענקים שביקשו לטפס לשמיים. על שיגעון מחוצף זה הוכו אחדים מהם בברק. אחרים, בפקודת האל, לא יכלו להכיר זה את זה. כל השאר נפלו על האי כרתים, לשם הטילם אלוהים בזעמו". זיגוראט, על פי כתבים בבליים מקודשים, היה "קשר בין שמיים וארץ".
מגדל בבל נהיה לסמל למאמצי האדם להגיע לשמיים, או להשיג את גבול האלים. נאמר כי הזיגוראט היה הצורה הארצית של הסולם שיעקב, נכדו של אברהם המסופוטמי, ראה בחלומו:  ויחלום, והנה סולם מוצב ארצה, וראשו, מגיע השמיימה; והנה מלאכי אלוהים, עולים ויורדים בו. בראשית כ"ח, י"ב.

בכל רחבי מסופוטאמיה השטוחה חשו אנשים בצורך בהר מלאכותי, כדי להתקרב אל האלים ולאפשר לאלים גישה נוחה יותר אל בני האדם. בכל עיר גדולה היה לפחות זיגוראט גבוה אחד, שנראה לבני העיר כגבוה ביותר, מאחר שהיה המבנה המרשים ביותר שראו. שרידיהם של 33 נותרו עד ימינו. ייתכן שהזיגוראט היה תל קבורה שממנו יוכל לקום לתחייה המלך-אל מרדוך, או אולי היה גרם מעלות שהאל יוכל לרדת בו אל העיר והאנשים יטפסו בו כדי להביע את בקשותיהם.
בעמק הנילוס במצריים התחתונה עדיין אפשר לראות כמה מההרים המלאכותיים האיתנים מכולם. הגבעה הבראשיתית, מקום בריאת החיים, הייתה מוחשית במיוחד בעיני המצרים. בכל שנה, עם נסיגת גאות הנילוס, הופיעו מעל המים תלי טיט חדשים ופוריים, וכך בכל שנה החיו המצרים את סיפור הבריאה.

הפירמידה המצרית הראשונה הייתה פירמידה מדורגת, דומה לזיגוראתים של מסופוטמיה – הפירמידה הגדולה של ג'וסר (המלך הראשון בשושלת השלישית, 2980 לפנה"ס בקירוב), בסאקארה שבמצריים תחתית, בנויה משש מדרגות. "גרם מדרגות לשמים נבנה בשבילו (המלך) כדי שיוכל לטפס בו לשמיים". המלה המצרית שמשמעה 'לטפס' מכילה את סימן הפירמידה המדורגת. הפירמידות המאוחרות לא היו מדורגות, אלא בעלות מדרון פירמידי חלק, הזימן הקדוש של אל השמש. הצלך אל-פפי, הסבירו המצרים הקדמונים, "הניח את הזוהר הזה כגרם מדרגות תחת רגליו.. מדרגות לשמיים הונחו בשבילו".
הסטופה ההינדית בבודהנאת, נפאל

בטיבט הגישו הלאמות לבודהות שלהם מנחה בדגם הארץ: תלולית האורז הקטנה שלהם הייתה הר מרו. הבודהא הורה שלאחר שיישרף יונחו עצמותיו בצורת תל על פרשת ארבע דרכים, לסמל את השלטון של תורתו בכל העולם.

בזמן השלטון הממושך של ההינדואיזם סימלו 'סטופות' אינספור – העתקים מלאכותיים של הר מרו – את הציר האנכי של העולם דמוי הביצה. כשעשה הקיסר אשוקה (מאה 3 לפנה"ס) את הבודהיזם לדת ממלכתו רחבת הידיים, הסטופה ההינדית פשטה צורה ולבשה צורת סטופה בודהיסטית. שתיים מהסטופות של אשוקה שרדו – הסטופה הגדולה בסאנצ'י שבהודו המרכזית וסטופת בודהאנטה בקטמנדו שבנפאל.

בדומה לזיגוראט במסופוטאמיה, הסטופה הבודהיסטית הייתה דגם לקוסמוס. מעל בסיס מרובע או עגול התנשאה הכיפה ההמיספירית, העתק של כיפת השמיים המקיפה את ההר-עולם שהתנשא מהארץ לשמים. ההר-עולם הזדקר דרך כיפת השמיים בצורת מרפסת קטנה בפסגה: באמצע הכיפה התרומם תורן, ציר העולם, שנמתח לכל האורך מהמעמקים המימיים שמתחת.

המרשים, הגדול, והמשוכלל מכל ההרים הבודהיסטיים המלאכותיים האלה הוא הסטופה של בורובודור שביאווה (מאה שמינית לספירה). מעל חמש טראסות מלבניות מתרוממות שלוש פלטפרומות עגולות הנושאות שבעים ושתיים סטופות דמויות פעמון, ובכל אחת מהן בודהא, ועוד סטופה גדולה יותר מתנשאת מעל הכל. אנו שותפים להרגשתו של משוררה האפי של ציילון על השלמת הסטופה הגדולה שם: "לכן הבודהות נשגבים מהבנה, ונשגב מהבהנ טבעם של הבודהות, ונשגב מהבנה הגמול של אלה המאמינים בנשגב מהבנה.."

אחרי נסיגת הבודהיזם מהודו ושיבת האמונה ההינדית, נצבעו מקדשים רבים בלבן, כדי להדגיש עוד יותר את זהותם הסמלית עם הרי ההימלאיה הקדושים עטורי השלג. המקדשים ההינדיים, בדומה לזיגוראטים במסופוטמיה, לפירמידות במצריים ולמבנים אחרים של הר הבראשית, ובניגוד לקתדרלה של הנוצרים, לא היו מקלטים שהמאמינים יכלו להתכנס בתוכם. ההר המלאכותי, כמו ההר הטבעי, היה מושא הערצה, האדמה הקדושה במלוא רוממותה, שעליה יכלו המאמינים לטפס. ה'בנאי', שחיקה את מה שעשו האלים, ניחן בכח פלאי.

בצידו השני של העולם התרוממו גם כן פירמידות, סמלים ליראת הכבוד האוניברסלית בפני ההרים. בעמק מקסיקו בנו הטולטקים את פירמידת השמש שלהם, שגובהה שני שלישים ממגדל בבל, בטאוטיחואקאן. על חצי האי השטוח, יוקאטאן, הקימו בני המאיה את מקדשי הפירמידה שלהם באוקסמאל ובצ'יצ'ן איטזה.

פירמידה בצ'יצן איצ'ה, מקסיקו