טרק באזרבייג'אן - יומן מסע חלק 2

טרק באזרבייג'אן - יומן מסע מצולם - חלק 2
כתב וצילם: מידן וישינסקי \ יוני 2013

תכנית טיול: בעקבות הטרק באזרבייג'אן





לקריאת החלק הראשון ביומן - טרק באזרבייג'אן יומן מסע חלק 1 

אז לאחר הלילה המעניין בפסגת הר באבא, התעוררנו בבוקר קפואי-עצמות בתוך שקי השינה שהפכו לקרח.. בשש בבוקר הפציע האור והגשם המשיך לטפטף אך מאחר וגם כך לא הצלחנו לישון יותר מדי בלילה, מיהרנו לקום, קיפלנו את הציוד וניסינו להשחיל את כפות רגלינו לנעליים הקפואות (אנסה לזכור להבא לשים את הנעליים איתי בתוך שק השינה..)

העמסנו את הסוסים והתחלנו ללכת, ולפתע נעלמו העננים והפציעה השמש. מדהים באיזו מהירות מתחמם הגוף חזרה ולאחר חצי שעה של הליכה כמעט ושכחתי את הלילה הקשה שהרגע עברנו.. נזכרתי במשפט שאני נוהג לצטט מדי פעם למטיילים: "חוויה היא סבל שעבר ממנו מספיק זמן" . לאחר לילה קפוא בו לא עצמתי עין, מספיקה חצי שעה של שמש כדי להשכיח ממני את הסבל ולהישאר עם החוויה.

מפת המסלול הרגלי
חזרנו מעט על עקבותינו אל עבר אוכף נמוך, וכאן נאלצתי להיפרד מהאג'י לשלום. הוא צריך לחזור למשפחתו ולעדר הכבשים, ואני ממשיך צפונה לכיוון כפר בשם קארחון (kharxun) בו אוכל ללון. "אם תראה כלבי רועים אל תפחד, תזרוק עליהם אבן" הייתה עצתו האחרונה לפני שהתרחק עם צמד הסוסים ונעלם מטווח ראייתי.


תוך מספר דקות המשכתי גם אני בדרכי, לאורך שביל פרדות הררי, בין פסגות הקווקז, מעט חושש מלהיות פתאום לבד על ההר, אך גם נהנה מהשקט והרוגע והמרחבים האינסופיים. לאחר כארבע שעות בירידה תלולה מאוד הגעתי לתחתית הואדי, וקיבלו את פניי שני כלבי רועים אימתניים. זרקתי עליהם אבנים אך לא נראה שהם התרגשו מהמחווה ורק המשיכו להסתער עליי חשופי שיניים. מזל שרועה הצאן היה בקרבת מקום קרא להם לסדר - והזמין אותי לכוס תה חמה.

המחסה הזמני של הרועה מהכפר קארחון - הוא ואחיו מתחלפים בתורנות בשמירה על העדר, שבוע-שבוע. 



לאחר שעה קלה נפרדתי מהרועה, שהנחה אותי להמשיך במורד הנהר כארבע שעות עד שאגיע לכפר קארחון: "אם תראה כלבי רועים אל תפחד, תזרוק עליהם אבן"

טוב. כפי שכבר רמזתי, עצותיהם של המקומיים הן מאוד נחמדות כשאתה רכוב גבוה ובטוח על סוס, אך כמטייל בודד ברגל הטריק עם האבן לא ממש עובד בשטח..

עם הקוראים הסליחה, אך החלק הבא של היומן לא מצולם, מאחר והוא התנהל תוך כדי מנוסה על חיי מפני חמישה כלבי רועים קווקזיים, שגרמו לי לקפוץ לנהר סוער עם כל הבגדים ולשחות נגד הזרם כמו דג פורל מיוחם.. יצאתי רטוב מן הצד השני והתפללתי שהם לא יישחו אחריי.. בצעד מהיר המשכתי הלאה מבלי להביט לאחור, נשבע לעצמי שלעולם לא אצעד יותר לבד בקווקז.. (אם אתם בכל זאת תוהים איך נראות המפלצות האלו אני יכול להפנות לאלוהי הגוגל)

סוף סוף לאחר יומיים עמוסי חוויות הגעתי למקום "יישוב" - הכפר קארחון - לי הוא נראה כמו גן עדן, עייף אחרי לילה ללא שינה, רטוב אחרי שחייה ספונטנית בנהר, בעיקר רציתי לנוח..

הכפר קארחון - בלב הקווקז האזרי
נכנסתי למכולת המקומית, המשמשת גם כפאב השכונתי, והתרועעתי עם גברי הכפר המשופמים. האזרים הם אמנם מוסלמים, אך בדומה לבני-דודיהם התורכים, הם לא ממש מקפידים על נושא איסור השתייה ההלכתי - הבירה והוודקה (נצר לימים הסובייטים) זורמים כמו מים. ברוב הכפרים באזור אין מסגדים, והדת לא מאוד דומיננטית בחיי האנשים. שתינו מעט וסיפרתי להם את קורותיי על הר באבא.. הם לא ממש רגילים למטיילים שמגיעים מהכיוון הזה, ומאוד שמחו להזמין אותי למשקה ולפיצוח הדדי של גרעינים שחורים.


קאדיר, אחד מצעירי הכפר, הזמין אותי ללון בביתו, לא לפני שהוא הכריח אותי לבוא איתו לסיבוב בכפר על המשאית הסובייטית החדישה שלו. בסרט אפשר לשמוע אותו מסביר לי בתורכית על הכפר ועל כך שאני האורח שלו הלילה.



המשאית חונה בחזית ביתו של קאדיר 
דודתו של קאדיר שהזמינה אותנו לארוחת ערב


למחרת עם בוקר המשכתי מערבה אל עבר כפר קטן בשם א-דור (Adur) ולאור נסיוני מהימים האחרונים חיפשתי "טרמפ" - שהתגלם בדמות שני אחים שרכבו אל היאילה המשפחתית מעל הכפר. התלוויתי אליהם לשעות הקרובות וטיפסנו יחד על שלוחה מוריקה אל עבר האוכף שמעל הכפר, במזג אוויר סגרירי משהו

הכפר א-דור
רוכבים לאוכף מעל האפוט, אני ברגל מאחוריהם
היאילה הגבוהה - בדיוק בזמן לחליבה
 
ארוחת מלכים - שמנת טרייה מהחליבה וכוס תה חם


מהיאילה המשכתי עוד מספר שעות בירידה לעמק הבא ולכפר הבא במסלולי - האפוט (Haput)

נער רועה צאן שליווה אותי בחלק מהדרך, כדי שלא אאבד בערפל.. 
אחד מהנחלים אותם נאצתי לחצות במהלך הטיול - בקווקז אין גשרי להולכי רגל - רוב המקומיים רוכבים על סוסים וכך הם חוצים את הנחלים. אני נאלצתי לחלוץ את נעליי ולמצוא נקודה נוחה למעבר.. 
הכפר האפוט (Haput) - ניתן לראות שבכפר יש מסגד חדש - ביקשתי להיכנס אך מסתבר שהוא נעול - בנה אותו אחד מעשירי הכפר שהיגר לבאקו, והמפתח תמיד נמצא רק איתו.. 

זקני הכפר מתכנסים אחה"צ ומרכלים קצת.. כאן מצאתי את אסמעיל, קרוב משפחתו של קאדיר, שהזמין אותי ללון בביתו
אסמעיל. בקווקז אומרים שהאורח בא מאלוהים, וזה נחשב לכבוד גדול לארח מישהו שהגיע לכפר (מקרה נדיר לכשעצמו)
קיבלתי גיגית של מים חמים לשטיפת הרגליים.. 

 למחרת יצאתי ליום האחרון בטיול הרגלי - המשכתי מערבה דרך שלוחות בפריחה מרהיבה ולאחר מספר שעות הגעתי אל הכפר חינאליק - Khinaliq - כפר יחסית מרכזי שמושך אליו מעט תיירים בזכות ארכיטקטורה ייחודית של גגות שטוחים.



הכפר חינאליק



מכאן כבר אפשר לתפוס טרמפים ברכב מקומי חזרה לציוויליזציה - אני המשכתי מכאן לעיירה המעניינת קובה (Quba) - ביתם של היהודים הקווקזים. מסתבר שעדיין גרים כאן כמה אלפי יהודים - אלו הם היהודים הקווקזיים, או "יהודי ההרים" המכנים עצמם בשם "ג'והורי" (לא להתבלבל עם הגרוזינים). הם דוברי שפה יהודית-פרסית ורואים את עצמם כצאצאי גולי יהודה. הם הגיעו לקווקז כנראה בסביבות המאה השביעית-שמינית ואף הייתה להם השפעה בממלכת הכוזרים.

"יהודי ההרים" התיישבו באזור הקווקז הצפון-מזרחי - אזרבייג'אן, דאגסטן ואפילו צ'צניה וצפון-אוסטיה. רבים מהם עלו לישראל (כ-80,000 איש) לארצות הברית ולאירופה, אך רבים גם בחרו להישאר בבתיהם. כשחזרתי לארץ ודיברתי מעט עם יהודים יוצאי הקווקז הסתבר לי שרבים מהם מקורם בעיירה גובה שבאזרבייג'אן.. (למידע נוסף על יהודי ההרים)






המדריכים המקומיים שלי - יש להם משפחה בכרמיאל.. 

תם ונשלם.