המשלחת הבריטית לטיבט 1904

ה"משלחת" הבריטית לטיבט 1903-1904
או: איך הגיע האדם המערבי הראשון לעיר האסורה - להאסה

כתב ותרגם: מידן וישינסקי

במהלך המאה התשע-עשרה, התחולל "מאבק" שקט באסיה התיכונה בין בריטניה לרוסיה, שבבסיסו הרצון לשליטה גיאו-אסטרטגית במרחב של מרכז-אסיה, וחשש בריטי מאיבוד שליטה ב "יהלום שבכתר" – הודו הבריטית. מאבק זה נודע כ"משחק הגדול" – The Great Game – ובמידה רבה ממשיך גם בהסטוריה המודרנית, עם "שחקנים" אחרים ..

להאסה - העיר האסורה

החשש הבריטי הגדול ביותר לאורך התקופה הזו היה מפלישה צבאית רוסית להודו דרך מעברי ההרים של פרס, אפגניסטן או טיבט, ולכן במהלך המאה התשע-עשרה ניסו הבריטים לשלוט בצורה ישירה או עקיפה במדינות הללו:

עם פרס כוננו הבריטים יחסים דיפלומטיים לא רעים. 

באפגניסטן הסתבכו הבריטים שלוש פעמים במלחמות מקומיות ולא הצליחו לשלוט עליה בפועל (כולל אחת התבוסות הגדולות ביותר בהסטוריה הצבאית הבריטית בשנת 1842 - טבח של
4500 חיילים בריטים ו-12000 אנשי מחנה, בבריחתם מקאבול..)

עם טיבט לא הצליחו הבריטים לדבר. בהנהגת הדלאי-לאמה סגרה הממלכה הטיבטית את גבולותיה, ולאחר התבוסה בסיקים (1888) דאגו הטיבטים להתבצר מאחורי מעברי ההימלאיה ולהימנע מכל הידברות עם הבריטים. מספר "נוסעים" ומשלחות בריטיות שניסו בשנים אלו להיכנס לטיבט ולהגיע לבירתה, להאסה (Lhasa), נדחו בתקיפות והוכרחו לסוב על עקבותיהם.

בינתיים באנגליה גבר החשש מהאפשרות של קיום יחסים בין הרוסים, שהספיקו להתייצב ולספח להשפעתם את האמירויות של מרכז אסיה (בוכרה, סמרקנד), לבין הדלאי-לאמה בטיבט.

בשנת 1899 מונה הלורד קורזון (Curzon) למשרת המושל הבריטי בהודו, וניסה שוב ליצור קשרים דיפלומטיים עם טיבט. הוא כתב שני מכתבים רשמיים לדלאי-לאמה ובו הביע את חשש בריטניה מהקשרים הטיבטים עם רוסיה. המכתב הראשון הוחזר מבלי להיפתח. המכתב השני חזר גם הוא, והסתבר שהשליחים (הטיבטים) חששו מלהעביר אותו ללהסה..

בשנת 1903 השתכנעו הבריטים שהדרך היחידה ליצור קשר עם טיבט, ולבחון מקרוב את האמת לגבי יחסי הדלאי-לאמה והרוסים – היא לארגן "משלחת" צבאית שתפקידה יהיה להיכנס אל תוך טיבט ולדרוש, בכוח אם צריך, את שיתוף הפעולה הטיבטי.
פרנסיס יאנגהסבנד


משלחת דיפלומטית ראשונה

מי שנבחר להוביל את המשלחת הבריטית היה פרנסיס יאנגהסבנד (Francis Younghusband), קצין-צבא וחבר האגודה הגיאוגרפית הבריטית, שהיה בעל נסיון רב במסעות במזרח ובמרכז אסיה.

בחודש מאי 1903 יצאה משלחת סודית לטיבט שכללה את יאנגהסבנד, מושל סיקים ג'ון קלוד וואיט ( Jhon Claude white) והמתרגם דובר הטיבטית פרדריק אוקונור (Frederick O'Connor), בליווי 200 חיילים מהמשמר ההודי. לאחר מסע של כמעט חודשיים הם חצו את הגבול לטיבט והגיעו למבצר קמבה ג'ונג (Khamba Jong) שם ביקשו לדבר עם נציג טיבטי רשמי. המקומיים סירבו לדבר איתם, והתבצרו בשתיקתם בתוך המצודה הנידחת. המשלחת חנתה שם מספר חודשים, אך לאור "אי-הצלחת המגעים הדיפלומטיים" נאלצו לחזור על עקבותיהם.

כשחזרה המשלחת בידיים ריקות התקבל מברק מהממשלה בלונדון – יש אישור למשלחת לצאת חזרה לתוך טיבט – אל מצודת גיאנצה (Gyantse) ולדרוש מן הטיבטים "שביעות רצון" (Satisfaction), או במילים אחרות לדרוש שיתוף פעולה בכוח. הפעם ברצינות.

מצודת קאמבה גו'נג, טיבט 1903

  
המשלחת הצבאית יוצאת לדרך

 כך יצאה בחודש דצמבר 1903, בשיא החורף (מושל הודו והקצינים הבריטים חששו שהממשלה או האופוזיציה בלונדון יבטלו את הפקודה) , משלחת צבאית נוספת בהנהגתו של יאנגהסבנד.

המשלחת מטפסת למעברי ההרים הגבוהים בעולם
הפעם ה"משלחת" הייתה גדולה ומצויידת יותר: כח צבאי של אלף חיילים, ארבעה תותחים נגררים ושתי מכונות ירייה, כ-10000 סבלים ואנשי מחנה, 7000 פרדות ו-4000 יאקים טיפסו במעלה מעבר ההרים ג'לפ (Jelep la 4267m) – מעבר ההרים הגבוה ביותר בו עבר גדוד בריטי עד אז (המשלחת תטפס גם יותר גבוה בהמשך..). בצידו הטיבטי של הגבול הם ירדו חזרה לגובה העצים ופגשו בכח טיבטי קטן שדרש מהם לחזור חזרה להודו, והבטיח כי יישלח נציג טיבטי לשיחות דיפלומטיות, אולם יאנגהסבנד, שכבר בילה מספר חודשים ב"המתנה" לנציג הבלתי-נראה החליט להתקדם אל עבר המצודה הקטנה ביאטונג (Yatung), שננטשה על ידי הטיבטים המפוחדים.

המשלחת המשיכה לצעוד דרך עמק צ'ומבי (Chumbi) עד לכפר הגבוה פארי (Phari), והצליחו גם שם לגרום למפקד המצודה המקומי להיכנע ללא קרב. מכאן הם המשיכו אל עבר מעבר ההרים הגבוה טאנג-לה (Tang la 4630m), חוצים את הרכס המושלג בטמפרטורות של 45- מעלות.. כדי למנוע מהרובים שלהם מלקפוא, נאלצו החיילים לפרק את החלקים הפנימיים ולהכניס אותם בלילה לשקי השינה.

באמצע ינואר 1904, הגיע המשלחת לכפר טונה (Tuna), ושם החליטו לבלות את המשך החורף, שהקשה מאוד על ההליכה ובעיקר על קווי האספקה (היה צריך להביא אספקה מהודו). במהלך החודשיים הבאים הם ניסו לנהל משא ומתן עם הטיבטים, שהתעקשו שאינם מעונינים לדבר..

מנהיגי המשלחת הבריטית לטיבט 1904

עימות אלים עם הטיבטים

בסוף חודש מרץ 1904 החליטו הבריטים להתקדם לכיוון יעדם – מצודת גיאנצה. סיירים רכובים נשלחו קדימה וחזרו עם ידיעות שהטיבטים מתבצרים בצורה פרימיטיבית בהמשך הדרך ליד הכר גורו (Guru)

מאחורי גדר אבן מאולתרת שנבנתה במרכז השביל עמדו כ-1500 חיילים טיבטים, חלקם חמושים בנשקי-בריח מיושנים, אך רובם בחרבות, מקלות ואבנים. מפקדי הצבא הטיבטי שלחו שוב אנשים אל הבריטים וביקשו מהם להסתובב ולחזור להודו, אך הבריטים סירבו והודיעו שהפעם הם לא חוזרים – עד שהם לא חותמים על הסכם עם הדלאי לאמה.

מחנה המשלחת הבריטית ברמת טיבט
הבריטים תפסו עמדות בעמק, הציבו את מכונות הירייה ואת התותחים בטווח אש, ותכניתם הייתה לדרוש כניעה לפני תחילת הקרב. ההוראה הייתה לא להתחיל לירות אלא אם נמצאים בסכנת חיים.
הטיבטים, מצידם, קיבלו קמעות מהנזירים (שליחי השלטון המרכזי): מגילות נייר קטנות הנושאות את חותם הדלאי לאמה, ומבטיחות להם שהם חסינים מאש הבריטים..

הכל עבד כמו שצריך, הבריטים הקיפו את החיילים הבריטים ודרשו את כניעתם. המפקד הבריטי ישב בכלל בצדה שני של החומה ונראה מדוכא מתמיד (עניין ידוע היה שאם מי מהטיבטים נכשל במשימה, הוא יוצא להורג בעינויים כשיחזור ללהסה). אוקונור, שדיבר טיבטית, ניגש למפקד והסביר לו את דרישות הבריטים. 

חוליה של חיילים הודים ניגשה לטיבטים והתחילה לפרק אותם מנשקם. מכאן הכל הסתבך: המפקד הטיבטי נכנס לאמוק מיואש, שלף את אקדחו וירה באחד החיילים ההודים. בעקבותיו קמו כל הטיבטים על רגליהם והחלו לתקוף. מה שקרה לאחר מכן היה טבח נורא בטיבטים – החיילים הטיבטים לא יכלו להתמודד עם הצבא הבריטי המודרני - בתוך 4 דקות נוראיות נהרגו כמעט 700 טיבטים. השאר נותרו פצועים בשדה הקרב או ברחו לאחור. הבריטים הפסיקו את הירי אובדי עצות, והתחילו לטפל בפצועים הטיבטיים מהקרב..

לאחר מספר ימים המשיכו הבריטים להתקדם לעבר גיאנצה, אך הטיבטים לא הסכימו להרים ידיים ונלחמו בהם בדרך. בקרב נוסף נהרגו 200 טיבטים, ורק 3 פצועים-קל מהכוחות הבריטיים. 

הבריטים חונים מתחת למצודת גיאנצה
באחד-עשר לאפריל הגיעו הבריטים למצודת גיאנצה, שננטשה בינתיים על ידי הטיבטים הבורחים. בהוראות המקוריות של המשלחת הבריטית, כאן הם אמורים להתבצר ולדרוש משא ומתן, אולם בינתיים הסיירים הודיעו שהטיבטים ממשיכים לארגן צבא כדי לחסום את מעבר ההרים הקרוב – קארו לה (Karo la 5060m).

בהחלטה מהירה החליטו הבריטים לנטרל את ההתנגדות לפני שמעבר ההרים ייחסם – כח רכוב של לוחמי גורקה (חיילים נפאליים) רכב במעלה ההר, ונתקל בשלושת אלפים טיבטים מבוצרים מאחורי חומת אבן מאולתרת לכל אורך מעבר ההרים.. כאן נערך "הקרב הגבוה ביותר בהסטוריה המודרנית" שתוצאותו שוב ניצחון מוחץ לאנגלים וכ-400 הרוגים טיבטים נוספים..

בינתיים בגיאנצה נאלצו הכוחות הבריטים להתמודד עם התקפת פתע טיבטית על המחנה (הבריטים לא ישבו במצודה אלא במחנה ליד הנהר). במקביל  הגיע שדר מלונדון – הבריטים מתחו קו טלגרף לאורך כל הדרך – שמאשר את התקדמות המשלחת עד ללהסה עצמה, אם לא יצליחו להביא את הטיבטים למשא ומתן.

החיל הבריטי בתצוגת כח
המשלחת ממשיכה ללהאסה

לאחר מספר תקריות וקרבות נוספים, הובסה ההתנגדות הטיבטית, והמשלחת החלה להתקדם לעבר בירת טיבט – להאסה. הבריטים חצו את מעבר קארו הגבוה והגיעו לגדת הנהר הגדול שחוצה את טיבט-  טסאנגפו (Tsangpo, יובל של הברהמהפוטרה). הם הכינו סירות מאולתרות מיריעות האוהלים וחצו את הנהר בזהירות – 3 חיילים טבעו בנהר המסוכן. בסוף חודש יולי סיימה משלחת את חציית הנהר והמשיכה את 50 הק"מ הנותרים אל העיר הקדושה. הטיבטים הפסיקו להראות כל התנגדות והבריטים היו המערביים הראשונים ש"הורשו" להיכנס לעיר המפורסמת והמסוגרת.

חציית נהר טסאנגפו
כמובן שלא היה שם זכר לרוסים, והעיר עצמה הייתה מוזנחת ועלובה: "להאסה, כמו הטיבטים, מלוכלכת מאוד", כתב אחד העיתונאים שהתלוו למשלחת. "מצאנו את העיר צפופה ומטונפת מעבר לכל דמיון, ללא ניקוז וללא מדרכות, נראה שאפילו בית אחד נקי יהיה קשה למצוא. הרחובות אחרי הגשם הופכים לשלוליות ביבים ובהם ומפתלשים החזירים והכלבים התועים.."

מבנה ה"פוטאלה" – הארמון בעל אלף החדרים – חלש על העיר מלמעלה, אך לדלאי לאמה לא נשאר זכר. עם בוא המשלחת הבריטית הוא השכיל לברוח הכי רחוק שיכל –מאוחר יותר התברר שהוא שם פעמיו למונגוליה – אל העיר אורגה (Urga, היום אולאן בטור( שהייתה מרכז חשוב של הבודהיזם הטיבטי.

הבריטים מצאו עצמם בעיר ענייה ומסכנה, שמנהיגיה עזבו אותה, ושוב לא מצאו עם מי לערוך משא ומתן.. או על מה..

ארמון הפוטאלה 1904

הסכם בריטי-טיבטי 1904

לאחר מאמצים פוליטיים רבים, ושיחות עם יורשי העצר והמנהיגים שנשארו בלהסה, הצליחו הבריטים לחתום על הסכם עם הטיבטים, שנראה בעיקר כמו הסכם כניעה לאמפריאליזם הבריטי:
- ויתור תביעות טריטוריאליות של טיבט על סיקים (שהבריטים סיפחו מספר שנים קודם לכן)
- פתיחת השווקים הטיבטים לסחורות בריטיות
- הסרת המבצרים בין גיאנצה לגבול ההודי-בריטי
- תשלום דמי פיצוי כספיים עבור "הוצאות המשלחת"
- איסור על קיום יחסים דיפלומטיים שלא בידיעת בריטניה

לאחר שהביעו שביעות רצון מההסכם, נאותו הבריטים לעזוב את להאסה, ובחודש ספטמבר 1904 החלה המשלחת את דרכה הארוכה חזרה. לאחר עשרה חודשים ברמה הטיבטית, משאירים מאחוריהם שובל של הרוגים טיבטים (סה"כ כ-3000 ובנוסף אלפי פצועים) ומדינה ללא מנהיג, חזרו הבריטים להודו והתקבלו כגיבורים.

רוב ההסכם התבטל כבר שנה לאחר מכן, והבריטים שמרו על יחסים טובים יחסית עם טיבט והדלאי למה - שהבין שהעולם לא יאפשר לממלכה הטיבטית להישאר מסוגרת. 

נראה שהג'נטלמניות הבריטית עדיין עדיפה על הדורסנות הסינית. ב-1910, כשהסינים פלשו לטיבט, ברח הדלאי לאמה להודו הבריטית וקיבל שם מקלט למספר שנים. לאחר מכן כשחזר לטיבט נשמרו קשרים טובים בינו לבין הבריטים.

פרנסיס יאנגהסבנד חזר ללונדון והפך להיות דמות מפתח בחברה הגיאוגרפית, ובתפקידו כיושב-ראש ועדת האוורסט ניצל את קשריו עם הודו וטיבט כדי לאפשר למשלחות הראשונות לנסות ולטפס על ההר הגבוה מצידו הטיבטי (הסיפור של מאלורי והאוורסט – אספר בכתבה אחרת)

רוב החומר לקוח מהספר של פטר הופקירק: Tresspasers on the roof of the world
------
תמונות נוספות מהארכיון הבריטי הלאומי: