הדרכות ירדן: ההולכים לפטרה


ההולכים לפטרה


מעבר להרים ולמדבר,
אומרות האגדות, ישנו מקום,
שאיש ממנו חי עוד לא חזר,
והוא נקרא הסלע האדום.
הו, הסלע - האדום - האדום.




פרשת ההולכים לפטרה היא מן המעניינות והמרתקות בהסטוריית ה"טיולים" הישראלית, ורבות נכתב וסופר עליה: בשנות החמישים הייתה פטרה מושא כמיהתם של צעירים וצעירות ש"חרשו" את ישראל ברגל וביקשו להם מקומות חדשים לגלות, ברוח ההתחדשות הלאומית היהודית בארץ והזיהוי מחדש של אתרים הסטוריים נשכחים.

בין השנים 1953-1957 יצאו מספר קבוצות של צעירים ברגל מהערבה מזרחה, חצו את הגבול  לממלכה הירדנית וניסו להגיע ליעד הנכסף – פטרה. שנים-עשר צעירים וצעירות נורו ונהרגו. שלושה חזרו בחיים. בעקבות סכנת החיים המוחשית נאסר אפילו להשמיע ברדיו את השיר המפורסם ("הסלע האדום") מחשש שמא צעירים נוספים "יתפתו" וינסו להגיע לעיר האסורה.

ההולכים לפטרה ייצגו את דמות הישראלי ההרפתקן שממשיך את תרבות מסעות הפלמ"ח האגדיים והמסעות של תנועות הנוער שהלכו בעקבותיהם ("ים לים", מדבר יהודה והנגב). למרות התוצאות הרות האסון של המסעות לפטרה המשיכו בארץ להעריץ בשנות השישים את הצעירים "האמיצים" שחוצים גבולות ומגשימים את עצמם במסעות המפרכים.

לדעת סוציולוגים רבים (מחקרים מרתקים של נסיה שפרן כאן ו-כאן) היוו סיפורי ההליכה לפטרה את הבסיס וההשראה לתרבות התרמילאים הישראלית המודרנית, שהיום היא כמעט תחנת חובה בתהליך ההתבגרות של כל צעיר וצעירה..



המסע הראשון: רחל סבוראי ומאיר הר ציון (1953)
(ראיון עם רחל סבוראי כאן)

הראשונים שחצו את הגבול לפטרה (וחזרו בשלום) היו רחל סבוראי (26) ומאיר הר ציון (שהיה בן 19..) בשנת 1953. רחל סבוראי מספרת :

  "עם קום המדינה נפתחו לפנינו אזורים עצומים. לא תיכף תפסנו שאין כבלים, בתקופה הראשונה היה סיכון. התחלנו לטייל. אחר כך התחיל עניין הנגב. לפני מלחמת השחרור, המקום הדרומי ביותר בו ביקרתי היה המכתש הקטן, המכתש הגדול וגמרנו. למכתש רמון לא הגענו. זה היה מעבר לחלום. ופתאום כל זה פתוח. היינו שיכורים מהאפשרויות וממילא, באותו זמן, לא הלכו למקומות אחרים. כיוון שנפתחו מרחבים כאלה, לא עלה על דעת מישהו ללכת דווקא מעבר לגבול. אני רוצה להדגיש שההליכה אל מעבר לגבול לא היתה 'דווקא', היא היתה מתבקשת אחרי שהלכו באזורים הפתוחים בשתי וערב, פחות או יותר. לא כל אחד, אבל באופן כללי היתה מגמה להכיר את הכל, לדעת מה יש בידינו. ברגע שגמרנו, היתה הרגשה שאנחנו מכירים, שאנחנו מקיפים, שאנחנו שולטים על זה ואז הגיע ממילא הרגע שרצינו ללכת הלאה. וללכת הלאה היה חלק מידיעת הארץ, מהרצון להגיע לכל מקום שהוא ארץ ישראל. אנחנו ראינו את המקומות האלה כארץ ישראל לא פחות ממקומות אחרים. לא היה פחות מאילת ובקעת הירח, שעליה ידענו אחרי שידענו על מציאות סלע אדום. על הליטאני, למשל, ידענו תמיד, ותמיד רציתי להגיע אליו. באותה תקופה שנכבשה באר-שבע נכבש גם הליטאני. לחברתי ולי היה חופש ורצנו לראות את באר-שבע... לא הבנתי שאת הליטאני יחזירו ואת באר-שבע לא. באר-שבע היתה בעיני לא פחות חלום, לא פחות רצון להכיר, לדרוך עליה, מהליטאני".

מאיר הר ציון כותב:

"מושג אחד ממלא את כולי, מלה קטנה בת ארבע אותיות בסך הכל – פטרה... פטרה, אני נוסע לפטרה... כמה מוזר משפט זה ובלתי נתפס, כמה קסם הוא צופן וכמה נהדר הוא! הרי עוד לא רחוק היום בו עמדתי מול סלעי החול בנחל תמנע, תוהה ומשתומם לרוב ההוד האצור בצוקים אדומים ומחורצים אלה, כשהמדריך הפליט לתומו – זהו אפס קצהו של אותה עיר נפלאה בסלעי אדום השגיאים – של פטרה... ומאז – קטע לקטע הצטרף, צ'יזבט לצ'יזבט ותמונה לתמונה. התקבלה אגדת פלאים הטמונה רחוק-רחוק כל-כך... עברו שנים... התעורר לו החלום הישן ותבע פתרון... החלטתי לבצעו ואם כבר החלטה – הרי שבכל הלהט והרצון, ואין דבר שיעמוד בדרך ההגשמה. נמצאה שותפה 'לדבר עבירה'..  "


 "כשראינו את עדרי הצאן של השבט הבדווי אל־בדול חוזרים לכפר, הבנו שהמשמר כבר עזב. החלטנו להעמיד פני תיירים וצעדנו קוממיות לכיוון המזבח של פטרה. הראות משם היתה נהדרת ואנחנו עמדנו מרותקים. ירדנו אל ה'חזנה' (הקבר המפורסם של פטרה) שהוא היפה במוצגי פטרה, עד שהחלה השקיעה, יפה מכל דמיון. רצנו לראות את האמפיתיאטרון הענק, אחר כך פנינו לכיוון הסיק (הוואדי המוביל לפטרה). ידענו שאנחנו מסתכנים, ובחצי הדרך פנינו במהירות לאחור, חיכינו לחשכה, והתחלנו ללכת הביתה".




מסעות ההמשך הפחות מוצלחים
מידע נוסף באתר הצנחנים

בעקבות סבוראי והר ציון יצאו מספר צעירים בנסיון להגיע לפטרה - רובם לא הצליחו לחזור: 

- באוגוסט 1953 ניסתה קבוצה שנייה של חמישה אנשים לחצות את הגבול ולהגיע לפטרה. בין חברי הקבוצה היו גילה בן עקיבא (28, חברתה הטובה של רחל סבוראי), אריה מגר (25), מרים מונדרר (23), איתן מינץ (23) ויעקב קליפלד. הם נעזרו בתכנון המסלול אף ברחל סבוראי, אך משהו השתבש - בסוף אוגוסט הוחזרו גופותיהם מירדן ואין מידע מדוייק על אופן רציחתם. 


מתוך "עד סלע" – 

בליל שבת אחד, י"ז באלול תשי"ג (1953), נתפרסמה בעיתון-ערב ידיעה קצרה – רדיו רמאללה הפסיק הבוקר את שידוריו ומסר הודעה זו: מעמאן נתקבלה עתה ידיעה כי כוחות הבטחון הירדניים נתקלו בקבוצה של חמישה יהודים ליד ביר מד'כור בדרום הירדן, חמישה קילומטר בפנים הגבול. לאחר התנגשות נהרגו כל חמשת היהודים. נמסר אוירון מיוחד למשקיפי או"ם לצאת למקום לחקירה ולקבלת הגוויות. 

מי היו חמישה אנשים אלה וכיצד הגיעו לפינה נידחת ומרוחקת זו, מעבר למרחבים עצומים, שוממים מאדם וחשופים מצמח, בתוך גבול האויב? סערו הרוחות ביישוב, רעשו כותרות העיתונים. לימים החלו להופיע שמות, בתחילה משובשים, ולאחר מכן מתוקנים. איש איש ומקום מגוריו בצד שמו. חמישה – בחורים שלושה ושתי בנות. 

חבריהם, ליד מקלטי הרדיו, ישבו דוויים וחפויי ראש, שומעים ואינם קולטים. הורים, אחים, קלטו את הידיעה וכרעו תחתיהם מעוצם המכה. חמש משפחות שוכלו. הכל היה אפוף מסתורין. רחוקים וקרובים חקרו ודרשו, זרים התווכחו בקול על הגורמים לפרשה זו. בעלי המוסר הרימו קולם: הפקרות, הרפתקנות! קרובים כאבו בדממה. כססו מאליהן המחשבות המציקות – כלום אשמנו אנחנו במשהו במותם? הידענו ולא פעלנו די צרכנו? 

איתן מינץ
אריק מגר
יעקב קליפלד
מרים מונדרר
גילה בן עקיבא

 





- באפריל 1956 יצאו שני צנחנים: דרור לוי (20) ודמיטרי ברמן (20). שניהם היו חייליו של מאיר הר ציון בצבא והעריצו אותו ואת מסעו המפורסם. דרור לוי נהרג ודמיטרי חזר לספר. 

- במרץ 1957 יצאו ארבעה נוספים: רם פרגאי (20), קלמן שלף (22) ודן גלעד (23) - גם ארבעתם נהרגו וגופותיהם החוזרו על ידי הלגיון הירדני. 

- בנובמבר 1957 יצאו עמירם שי ומרדכי טובי (20) ונהרגו מיד לאחר שחצו את הגבול לירדן באזור הערבה. 

- בשנת 1959 הצליח כושי רימון וויקטור פרידמן (לו היה דרכון אמריקאי) להגיע לפטרה ולחזור בדרך מקורית: הם נסעו לשם בג'יפ גנוב של האו"ם והתחזו לדיפלומטים.. 

- בשנות התשעים היה גל חזרה של נסיונות להגיע לפטרה - רוב ה"מסתננים" נתפסו בירדן, נחקרו והוחזרו לישראל. רובם לא הצליחו להגיע לפטרה עצמה. 



למידע נוסף:
אתר הצנחנים - פטרה