הדרכות ירדן - הנבטים

הנבטים

כתב וערך: מידן וישינסקי

הנבטים (Nabateans) הינם שבטים ממוצא ערבי שהופיעו באזור הנגב ועבר הירדן בסביבות המאה החמישית לפנה"ס. הם השתלבו במרחב הגיאוגרפי והפכו לעם סוחרים עשיר, בזכות שליטתם על דרכי שיירות המדבר שהובילו סחורות יקרות ערך אל נמלי ארץ ישראל (בעיקר לעזה). הכרת המדבר עמדה לצדם והקשתה על מתחרים. אם נמצאו שיירות אחרות שעשו דרכן במדבר, לא היססו הנבטים מלעסוק גם בשוד.

גבולות הממלכה הנבטית
הירונימוס מספר כי "הנבטים הם ערבים, העולים בכישוריהם על כל שבטי ערב האחרים. הם חיים כנודדים גמורים ואינם בונים בתים, אינם זורעים זרע, נמנעים מנטיעת עצים ומתנזרים משתיית יין.. הם כורים בורות מים, מטייחים אותם וממלאים אותם ומסמנים אותם בסימנים הידועים רק להם.. הם חיים על עדרי צאן וצמחי בר.. מביאים בשמים ותבלינים מערב ומשווקים אותם לחופי הים התיכון".

דיודורוס מסיציליה כותב על אהבת החירות הנבטית: "ארץ זו, ערבייה, שוכנת בין סוריה ובין מצריים והיא מחולקת בין עמים רבים בעלי מאפיינים שונים. החבלים המזרחים של ארץ זו מיושבים עתה ערבים הנושאים את השם נבטים. הם שוכנים בחבל ארץ שחלקו מדבר וחלקו חסר מים, אף כי חלק קטן ממנו פורה.. הם אוהבי חירותם בצורה יוצאת דופן.. הם מעולם לא הסכימו לקבל עליהם את עולו שליט מארץ אחרת וכך הם ממשיכים לשמר את חירותם.."

היוונים שילמו כסף רב בעבור הסחורות הללו (בעיקר בשמים וקטורת) ולכן חיפשו כל הזמן דרכים להשתלט על הסחר - ללא הצלחה. בתקופה הרומית המצב השתנה - בשנת 24 לפנה"ס שלח אוגוסטוס קיסר צבא רומי גדול בראשות מושל מצריים אליוס גאלוס, במטרה ליטול בכוח חלק ברווחים הגדולים של המסחר. המשלחת נכשלה וספגה אבידות רבות, אך בסופו של דבר השפיעה על הסחר באזור - שעבר דרומה לכיוון מצריים. סטראבו כתב כי "עכשיו המטענים של חומרי הניחוח.. נשלחים רובם דרך הנילוס לאלכסנדריה". באותה תקופה גילה יורד הים היווני היפאלוס את הדרך לשוט באוקיינוס ההודי ובכך אפשר לרומאים "לעקוף" את דרכי המסחר היבשתיות של הנבטים.

שינו תוואי המסחר גרם לבסוף לירידה בפריחה הכלכלית של הנבטים, ולסיפוח ממלכת הנבטים לאמפריה הרומית, שהכריזה על האזור בשנת 106 לספירה כ"פרובינקיה ערביה". הנבטים התיישבו ביישובי קבע וערים ונטמעו בתרבות הרומית, עברו לעסוק בחקלאות ואף בגידול סוסים וזכו לפריחה כלכלית מחודשת תחת הרומים והביזנטים. הפשיטות הערביות מהמדבר והופעת האסלאם חיסלו לבסוף את הערים הנבטיות, אך תרבותם השתמרה באזור עד היום על ידי שבטי הבדואים הנודדים.

סודות שימור המים אצל הנבטים

הנבטים הקדומים היו נוודים פסטורליים, אשר חיו ללא שטחי אדמה קבועים והתקיימו על מי שטפונות שנאגרו בבורות מטויחים, חצובים בסלע. עם התפתחות המסחר החלו הנבטים להקים רשת של תחנות מעבר ("חאן") שסיפקו לשיירות מים, אוכל ומחסה ללילה. בין תחנות אלו השתמשו הנבטים במגוון טכניקות לשימור המים : בורות מים, סכרים, אמות מים, בריכות אגירה וכיו"ב.

 בשטחי המדבר יורדים הגשמים בחורף וזורמים על פני השטח בלא מעצור, מאחר והקרקע נאטמת כבר במגע הטיפות הראשונות. הקיום האנושי באזור צחיח זה תלוי בידע כיצד לאסוף את המים. משחר ההסטוריה יש עדויות לשימוש בטראסות וקירות אבן שנבנו לאורך הואדיות ואספו את מי השטפונות ואת האדמה שנישאה איתם. בתוך "בריכות" אלו ניתן לשתול עצים ואף גידולים עונתיים, ולהשתמש במים להשקיית הצאן והגמלים (דוגמא לבריכות כאלו ניתן לראות כיום בצדי כביש 40 בין ירוחם למצפה רמון - טרסות אדמה שאוספות את המים ובבריכת השיקוע שתולים עצים).

אולם, בריכות השיקוע הגדולות היו נתונות להתאיידות, ולזיהום בגללי ציפורים וחיות. לכן פיתחו אנשי המדבר בורות מים חצובים, אליהם הוטו מי השטפונות בתעלות ובהם היו המים מוגנים מהתאיידות ומזיהום. במקביל התפתחה התיישבות קבע ליד המעיינות הרבים בנגב (עין גדי, באר שבע, נחלי הערבה).

סכר נבטי ובריכת איגום, בקרבת עתיקות חומיימה, ירדן
עם התבססות הממלכה הנבטית הוקמו יישובים חדשים ומערכות מים מורכבות יותר, כמו אמות מים וסכרים. המלך רבאל השני, שישב בפטרה, בנה סכר ומנהרה שהיטו את מי השטפונות שזרמו מסביב לסיק, והעביר אותם ברשת של אמות מים אל העיר העתיקה.

פיתוח נבטי נוסף הוא סכרי הבלימה - סכרים קטנים שנבנו לרוחב ערוצים בעלי גדות תלולים ויצרו מאגרים או בריכות ביניים שהאטו את מי השטפון. סכרים אלו נפוצים מאוד בטופוגרפיה של אבן החול בסביבת פטרה ואדום (יש גם אחד בממשית שבנגב).

הנבטים חפרו גם בארות מים היכן שהתאפשר - בעיקר בחלקים הצפון-מערביים של הנגב - ניצנה, חלוצה ורחובות. בעבדת נחפרה באער בעומק 60 מטר (!) דרך הסלע כדי להגיע למי האקוויפר. בזכות התושייה והידע שלהם באיסוף מים הצליחו הנבטים אף להתיישב ולפתח חקלאות ייחודית, שהתבססו על ניצול מי הגשמים והכוונתם אל חלקות מעובדות למרגלות ההרים, כמויות מים שהספיקו לגידול חיטה, גפנים, זיתים ועוד..

המסחר בבשמים

עוד מתקופות קדומות עסקו הערבים במסחר בבשמים. הנבטים שכללו מסחר זה לידי אמנות: הם שלטו בדרכי המסחר וניצלו את אוצרות הטבע וצמחי הבושם האנדמיים של חצי האי ערב אשר הכניסו להם רווחים רבים. למעשה לא עסקו בפועל הנבטים בגידול צמחי הבשמים אלא היו גורם מתווך במסחר בין חצי האי ערב לנמלי הים התיכון. פליניוס תיאר את הערבים כ"גזע העשיר ביותר בעולם" והעריך שרוב ההון שמשקיעה האמפריה הרומית ברכישת סחורות מהמזרח ("למעלה ממאה מליון ססטרטיים") נועד לרכישת פנינים ובשמים מן הערבים.

מפת דרכי המסחר הקדומות
בעיקר סחרו הנבטים במוצרי בושם וקטורת להם היה ביקוש רב בעולם העתיק:

לבונה: שרף המופק מעצים מסוג בוסווליה (Boswellia), ממנו מפיקים קטורת שהייתה המוצר הנצרך ביותר בעולם העתיק, בעיקר בשימוש הדתות והתרבויות העתיקות, כפי שעולה מהמקורות ההסטוריים והארכאולגיים. פליניוס מתאר כי "כמויות עצומות של לבונה נשרפות ברומא מדי שנה בשנה לכבוד המתים. בעת קבורת אשתו פופאיה שרף נירון קיסר לבונה בכמות כזו שמומחים העריכו כי אינה ניתנת להפקה בערב במשך שנה שלמה.."

הלבונה מיוצר על ידי ייבוש טבעי של שרף העצים ומופיע בצורת גרגרים לבנבנים-צהובים-אדמדמים. ריחו מוגבר על ידי חימום ויש לו יכולות חיטוי (השתמשו בו גם ברפואה הקדומה). אזורי הגידול המרכזיים של העץ הם בדום חצי האי ערב, משם הועבר החומר היקר על גבי שיירות גמלים צפונה לעבר הירדן ומערבה אל נמלי הים התיכון (בעיקר לעזה).

השימוש העיקרי בלבונה הוא בפולחן הדתי. על פי הרודוטוס נהגו בבבל לשרוף לבונה בשווי של 1,000 כיכר־כסף בחג לכבוד האל מרדוך. הכהנים במצרים העתיקה נהגו להקטיר לבונה במקדשי האלים, והסינים וההודים משתמשים בה עד היום. הלבונה נזכרת עשרים פעמים במקרא, כסממן קטורת אשר שימש לצורך עבודת ה' במשכן ובמקדש, כתוספת לקרבן מנחה, ולקטורת התמיד.

חוקרים רבים סבורים שהירידה בסחר הבשמים של הערבים חלה עם התפשטות הנצרות, מכיוון שהנוצרים לא נהגו לקבור את מתיהם בחניטה או בשריפה.
גרגרי קטורת הלבונה 

צמח הלבונה (Boswellia) 

מור: שרף המופק מפציעת הקליפה של שיחי מור (Commiphora) הגדלים באפריקה, ערב ומזרח-הודו. זהו שיח בגובה של 3-4 מטרים, בעל ענפים קוצניים ועלים תלתניים, הגדל באזורים צחיחים למחצה. המור נמנה עם הבשמים החשובים שהיו בשימוש במזרח התיכון בעת העתיקה והוא נסחר לצורך תמרוקים ורפואה. בושם המור היה אחד מהמרכיבים של משחת הקודש, ונשים נהגו לשאת על חזיהן שקיק מור על מנת להשתמש בו במקרה צורך..

במגילת אסתר מסופר שהנשים המועמדות לבוא לפני המלך אחשורוש עברו תקופת הכשרה שכללה: "ששה חודשים בשמן המור ושישה חודשים בבשמים ותמרוקי נשים". בתלמוד מכונה המור "ראש כל הבשמים".

את המור היו מפיקים על ידי פציעת קליפת השיח ואיסוף השרף שהתגבש. את הגבישים ניתן היה לפורר ולהמיס בשמן,
בו היו משתמשים כבושם.

גבישי מור 
צמח המור (Commiphora)

אפרסמון: בושם האפרסמון הופק מצמח הקרוי אופובלסאמום (Opobalsamum) - שיח שעשוי להגיע לגובה של חמישה מטרים, ועל ענפיו עלעלים קטנים ובודדים, הנושרים בעונת היובש. פרחיו קטנים בגוון ירקרק-צהוב.

ה"אפרסמון" המודרני אותו אנו מכירים אינו קשור לצמח ההסטורי - זהו עץ פרי נשיר שמוצאו מסין ומיפן ויובא למזרח התיכון רק במאה העשרים (נקרא בלטינית Diospyros Kaki ובאנגלית Kaki Persimmon). השם "קקי" לא ממש התחבב על המייבאים הראשונים של הפרי, ולכן קראוהו על שם צמח הבושם הקדום..

צמח האפרסמון הקדום

האפרסמון הקדום הוא צמח מימי בית שני, שידוע שגדל בבקעת ים המלח ובאזור יריחו ושמו היה גם בלסם, בלסאן, בשאם (הכול מלשון 'בושם'). מן הצמח היו מפיקים בושם בצורת שמן, הקרוי שמן אפרסמון, שהיה ידוע להלל בריחו הטוב, והיה ייחודי רק לארץ ישראל. משיח הבלסם הפיקו גם סממני-ריח מוצקים, המכונים "בלסם-העץ". מכולם ניתן היה להפיק ריח עז, בעוצמה משתנה של אפקטיביות, להנאה, לקטורת, לרפואה ולמשיחת מלכים בעת ההכתרה . יוקרתו של האפרסמון נבעה מכך שאין לו כמעט שרף מוצק, אלא רק נוזלי, נדיף ביותר, ומכאן הסוד שבהפקתו. מוצא האפרסמון הוא בחצי האי ערב, אך ממלכת יהודה הייתה המקום היחיד שבו הוא גדל באופן מתורבת.

במקורות הרומיים נזכר האפרסמון כצמח שגדל רק בסוריה או ביהודה והוא נחשב לבושם היקר והאהוד ביותר בעולם הרומי. פליניוס מספר שבוד טיפוחו של הצמח היה שמור בידי היהודים - במהלך המרד ברומאים ניסו היהודים להשמיד את מטעי האפרסמון לבל יפלו בידי אויביהם ומלחמה קשה ניטשה על כל שיח ושיח. שיח האפרסמון נחשב לאחד מסמליה של ארץ ישראל והוא נישא בתהלוכת הניצחון של טיטוס ברומא יחד עם היהודים השבויים..

לאחר הכיבוש הרומי כמעט ונעלם הגידול החקלאי של האפרסמון בארץ ישראל, ועדויות אחרונות לצמח בארץ קיימות מהתקופה הערבית המוקדמת. מחקרים מודרנים באוניברסיטת בר אילן מנסים לשחזר את הצמח ההסטורי ולגדל אותו מחדש בסביבות עין גדי.


בנוסף סחרו הנבטים בשרף הלוטם (בושם דביק וריחני שנאסף על ידי סירוק שערות עזים שרעו בשדה של שיחי לוטם..),
בתבלינים כגון קרדימון ("הל"), קינמון, זנגוויל ועוד...



פטרה – מבוא קצר

מקור השם "פטרה" מגיע מיוונית ופירושו "סלע" (כמו פטרוס – "סלע הכנסייה"). במקרא מוזכרת מספר פעמים העיר סלע שבאדום, אולם הזיהוי של "סלע" המקראית ופטרה אינו ודאי.

לאתר פטרה יש שמות נוספים: "רקם" (שגם נזכרת במקרא) ו"אלג'י" (אולי ישוב קדום בשם גיאה). בשפה העממית קרוי האתר, כמו גם העיירה שהתפתחה בקרבתו – "ואדי מוסה" – שם המתבסס על האמונה שכאן חנהמשה בהביאו את בני ישראל לארץ.



פטרה הייתה בירת ממלכת הנבטים באדום, והתהוותה כיישוב גדול רק בתקופה ההלניסטית (מאה ראשונה לפנה"ס). ישנם שרידים להתיישבות אדומית באזור אום אל-ביארה ועדויות לישוב ניאוליתי בואדי ביד'א שמצפון לפטרה, אך נראה שרק בתקופת הזהב הנבטית יושבה העיר והפכה למרכז המנהלי של התרבות והמסחר בממלכה.

בית המלוכה הנבטי בוטל בשנת 106 לספירה, אז סופחה הממלכה לאמפריה הרומית, כחלק מפרובינקיה "ערביה". תחת השלטון הרומי איבדו הנבטים חלק גדול מהשליטה במסחר, שהוסט צפונה לפלמירה או מערבה למצריים. פטרה נשארה מרכז דתי ומסחרי וזכתה לפריחה מחודשת ולמפעלי בנייה, בין היתר לרגל ביקור אדריאנוס בשנת 131 לספירה.

במאה הרביעית פוצלה פרובינקיה "ערביה" , ופטרה נקבעה כבירת המחוז הדרומי "פלסטינה טרטיה" (השלישית). הנצרות הביזנטית חדרה לכאן במאות החמישית והשישית לספירה ונבנו מספר כנסיות ומנזרים. בתקופה זו כנראה התקבעה המסורת של ייחוס המקום להור ההר – ואדי מוסה וג'בל הארון.

בתקופה הערבית לא הייתה חשיבות רבה לעיר, אולם לתקופה קצרה חזרו לכאן הצלבנים בראשות בלדוין הראשון ("מלך ירושליים") אשר כינוה Li Vaux Moyse  (עמק משה – ואדי מוסה). בתקופה הממלוכית והעות'מנית לא הייתה חשיבות רבה למקום.


"גילוי פטרה מחדש"

בורקהארדט
הנוסע האירופי הראשון  שביקר בפטרה היה זטצן בשנת 1807, אולם מי שזיהה את העיר ונחשב למגלה הראשון הוא יוהאן לודוויג בורקהארדט (1812) – מזרחן שוויצרי שטייל בארצות הלבאנט, למד ערבית על בוריה וכנראה אף התאסלם (הוא הציג את עצמו כמוסלמי בשם שיח' אברהים אבן עבדאללה). הבדווים שבסביבה האמינו שבפטרה יש אוצרות סמויים, אלא שלא ידעו את סיסמת הקסם לפתיחת הדלתות הנסתרות. זהו הסביה שלא נתנו לשום זר להתקרב אל האזור.. בורקהארדט הערים עליהם, הציג עצמו כסוחר מוסלמי מהודו וסיפר להם שהוא נדר נדר לשחוט עז לכבודו של אהרון הקבור בקצה העמק. הם חשדו במבטאו הערבי והוא התנצל ששפת אמו "הינדוסטנית" וכי למד ערבית מאוחר יותר. הם לא הירפו ממנו וביקשוהו לומר מספר משפטים בהינדוסטנית: הוא השמיע להם כמה משפטית בגרמנית שוויצרית, שפת אימוף וכ עבר את הבחינה וזכה לבקר במקום..


"הסלע האדום"
למעשה המושג המקראי הינו "סלע אדום", אך כנראה בהשפעה עממית ובלבול סמנטי נקראת פטרה בישראל "הסלע האדום" במשמעות של צבע (כנראה בגלל צבע הסלע של הח'זנה, החצוב באבן חול אדומה). בתודעה הישראלית קיבלה מעמד מיוחד של מיתוס לאור פרשת "ההולכים לפטרה" בשנות השישים.