הדרכות נצרות: אמנות ביזנטית - איקונות

איקונות בנצרות האורתודכסית
כתב וערך: מידן וישינסקי

מבוא \ שנים עשר המועדים  \ סיפורי הבשורה \ קדושים ומרטירים

כל אדם שמבקר בכנסייה, בייחוד בכנסיות השייכות לזרם המזרחי-ביזנטי, מבחין מייד בנוכחות הבולטת של ציורי קיר, פרסקאות, איקונות ותמונות, המתארים את חיי ישו, מריה הקדושה, המרטירים המקומיים וסיפורי הברית החדשה והישנה.

"איקונה" (מהמילה היוונית Eikon שמשמעה "דמות"(image) ) מסמלת את הנוכחות האלוהית בנצרות. זוהי הצורה הפשוטה והמיידית ביותר של החוויה הדתית בכנסייות המזרחיות, והמאמינים נוהגים לכרוע ברך מול התמונות, להצטלב, ולברך, לדוגמא: "ראה את אמונתי, זו בה אני מאמין, בקדושים ואנשים שמימיים אלו, שנראים לעין בצורות וצבעים אלו"

"הסעודה האחרונה" - ישו ושנים עשר השליחים, כנסיות לליבלה, אתיופיה.
לפי המסורת, האיקונות הראשונות צוירו על ידי לוקאס הקדוש, ממבשרי הנצרות (ספר "הבשורה על פי לוקאס") ובן לוויתו של פאולוס במסעותיו למקדוניה ולרומא. לוקאס, כך אומרים, היה הראשון שצייר את מריה הקדושה, ובידיה ישו. פניו של ישו צוירו לפי תבנית שנמצאה על צעיף בו השתמש, שנשא את חותם פניו, ולכן האיקונה מהווה העתק "מדוייק" של פניו של ישו, המשיח הנוצרי. צעיף זה נשמר מכל פגע בקונסטנטינופול לפחות עד שנת 1204 (אז נכבשה העיר במסע הצלב הרביעי).
מנזר סומלה, טרבזון (תורכיה)

האמונה באיקונות לא הייתה תמיד פופולרית. במאה השמינית לספירה התפתחה בנצרות מחלוקת חריפה ואלימה סביב נושא הסגידה לתמונות, שבעיני רבים דמתה לעבודת אלילים (המשך של מסורות יווניות ורומיות). מחלוקת זו נודעה בשם "איקונוקלאסם" (ניפוץ האיקונות) ונמשכה עשרות שנים, עד לשנת 843, אז התקבלו האיקונות כחלק לגיטימי מהנצרות האורתודכסית: הפרשנות תיווכה והסבירה שמה שהאנשים עובדים איננו תמונה מצויירת על עץ בצבעים, אלא ייצוג של הנשגב ושל המעבר מחומר לרוח..

השימוש באיקונות התפתח מאוד ברוסיה האורתודכסית וברחבי הנצרות הביזנטית ותחום השפעתה. הם נמצאים בכנסיות ובמנזרים, ואף בפינה מיוחדת המוקדשת להם בבית המשפחה (בעיקר בתרבות הרוסית). לעתים אף מיוחסות לאיקונות תכונות "אנושיות": כך לפי המסורת נדדה האיקונה של מריה הקדושה (מכונה ביוונית "פאנאיה" Panagia - הכל-קדושה) וברחה להרי הפונטוס שלחופי הים השחור - שם מצאו אותה שני נזירים והקימו מנזר לכבודה - מנזר סומלה (Sumela).

איקונוסטאזיס 

הכנסיות המוקדמות במרחב הביזנטי אימצו את מבנה ה"בזיליקה" שמקורו באדריכלות הרומית: מבנה מלבני המחולק ל-3 חלקי אורך המופרדים זה מזה בעזרת שורות עמודים. בקצה המבנה נמצא ה"אפסיס" - מעין גומחה המעגלית בה התבצעה עבודת הקודש. החל מהמאה התשיעית החלו לסגור את הגומחה במבנה עץ, עליו שובצו איקונות שונות (איקונוסטזיס = מעמד איקונות). קיר זה קיים עד היום כמעט בכל הכנסיות האורתודכסיות, והוא מפריד בין האזור המקודש והמזבח, לבין חלל הכנסייה המרכזי. באיקונוסטאזיס ישנן שלוש דלתות, שנותרות סגורות רוב הזמן, למעט בעת תפילה. ישנם כללים רבים הנוגעים למיקום האיקונות לאורך הקיר:

איקונוסטאזיס בכנסיית האגיה סופיה (החכמה הקדושה), סלוניקי, יוון
- בשורה התחתונה תמיד יופיע ישו מימין, ומרים הבתולה משמאל, לייצוג גופו האלוהי והגשמי של ישו. בנוסף יכולים להופיע כאן המלאך מיכאל, יוחנן המטביל, מביאי הבשורה או הקדוש אליו מוקדשת הכנסייה.
- בשורה השנייה מופיע לרוב ישו, יושב בכס מלכות במרכז, ומצדיו דמויות הקרובות אליו: מריה, יוחנן, פטרוס ופאולוס או שליחים נוספים, וגם המלאכים גבריאל ומיכאל.
- בשורה השלישית מופיע לעתים ה"דודקאורטון" - מחזור השנה הנוצרי המציג את שנים-עשר המועדים החשובים לנצרות.
- בשורות הרביעית והחמישית יכולים להופיע נביאים וסצינות מהברית הישנה או ממעשי השליחים הנוצריים.


איקונוגרפיה נוצרית:

מבוא \ שנים עשר המועדים  \ סיפורי הבשורה \ קדושים ומרטירים