מאמר - רצח העם הארמני - הסטוריוגרפיה


רצח העם הארמני - 
השוואה בין הסטוריוגרפיה תורכית וארמנית למאורעות 1915
כתב: מידן וישינסקי



מבוא ורקע הסטורי

קורות העם הארמני מראשיתו ועד היום הינן נושא לאינספור ספרים, מאמרים ודיונים.הארמנים מייחסים את מוצאם לשבטים הקדומים שהתגוררו באסיה הקטנה בתקופה הפרה-הסטורית. סביב שנת 1000 לפסה"נ החלו ארמנים להתיישב באזור שבין הים השחור לבין הים הכספי (בעיקר מסביב לימת ואן). החל מן המאה השישית לפסה"נ מופיעות במקורות יוונים ופרסיים עדויות ברורות להתישבות ארמנית משמעותית ברמת ארמניה .

אדמות 'ארמניה ההסטורית' פרושות בין הים השחור לבין הים הכספי והים התיכון, באזור שנקרא היום מזרח-אנטוליה, ורובו בשליטת הרפובליקה התורכית המודרנית. במשך 1000 השנים הבאות עלו וקמו ממלכות ארמניות, חלקן עצמאיות וחלקן כממלכות חיץ בין מעצמות התקופה – פרס ורומא (ולאחר מכן ביזנטיון), שנלחמו בינהן על השליטה ברמת ארמניה .  כיבושי הערבים במאה השביעית וכניסת השבטים התורכים לאנטוליה במאה האחת עשרה שינו את מאזן הכוחות באזור. הארמנים, שהמירו את דתם לנצרות כבר במאה הרביעית, מצאו את עצמם כמיעוט נרדף. בסוף המאה האחת עשרה היגרו ארמנים רבים לאזור קיליקיה שבמערב תורכיה,לחופי הים התיכון והקימו ממלכה שהתקיימה עד שנת 1375.

באמצע המאה החמש עשרה  הפכו התורכים לכח המרכזי באסיה הקטנה. עד מהרה הפכה האמפריה העות'מנית התורכית למעצמה השולטת על הבלקן, רוב המזרח התיכון ועל צפון-אפריקה. הארמנים, כקהילה לא-מוסלמית, נהנו ממידה מסוימת של חופש מנהלי בעניניהם הפנימיים – תרבות, דת חינוך ושיפוט פנימי. שיטה מנהלית זו נודעה בשם "מילת". עד אמצע המאה התשע-עשרה נשמר מעמדם זה, והם נחשבו, בדומה ליהודים ברחבי האמפריה, כ"קהילה נאמנה".

המאה התשע-עשרה הביאה לשינוי במעמד זה. המבנה המנהלי, הכספי והצבאי התורכי החל להתערער עקב שחיתות וניוון מבית ואיומים מבחוץ. האמפריה עמדה בפני התמוטטות כלכלית. רעיונות לאומיים חדשים שקמו באירופה התחילו לחלחל אל קבוצות מיעוטים אתניים-דתיים ברחבי האמפריה, שדרשו שוויון זכויות, דמוקרטיה ואוטונומיה. היוונים, לדוגמא, השיגו את עצמאותם בתחילת המאה התשע עשרה .

באותה התקופה נחלקה 'ארמניה ההסטורית' בין האמפריה העות'מנית לבין פרס ורוסיה. האמפריה העות'מנית המתפוררת הייתה נתונה יותר ויותר ללחץ מצד המעצמות האירופיות השונות, שהשתמשו בין היתר במיעוטים הנוצריים כתירוץ להתערב בעניני האמפריה. התפתחויות אלו הגבירו את חוסר הסבלנות והדיכוי. במחצית השנייה של המאה התשע עשרה התפתחה איבה בין הארמנים הנוצרים לבין התורכים והכורדים המוסלמים, לאחר דורות רבים שבהם חיו בשלום אלה עם אלה.

המלחמה התורכית-רוסית (1877-1878) חידדה הבדלים אלו, וארמנים מהפכנים רבים הצטרפו למלחמה לצד רוסיה, בתמורה להבטחות לאומיות מצד הרוסים, שמצדם ליבו את האש בתעמולה אנטי-תורכית. התסיסה ברחבי האמפריה הביאה לתגובות קשות מצד השלטונות התורכיים. מרידות מקומיות דוכאו באכזריות. הארמנים לא נותרו חייבים. ארגונים פוליטיים מהפכנים חדשים קמו, פועלים למען מטרתם ברחבי אירופה וממשיכים להמריד את האוכלוסיה הארמנית במחוזות המזרח כנגד השלטון העות'מני .  לפי הערכות ארמניות נהרגו בתקופה זו בין מאה וחמישים אלף למאתיים אלף ארמנים. התורכים, מצידם, מעריכים מספר דומה של הרוגים מכוחותיהם.

בשלב זה אאלץ לקטוע את התיאור ההסטורי לשם הערה חשובה. מטרת מאמר זה הינה להציג באופן אוביקטיבי עד כמה שאפשר את התיאורים ההסטוריוגרפיים השונים לארועים שתוארו עד לכאן, ובעיקר לתקופה שלאחריהם ועד סוף מלחמת העולם הראשונה. ראוי לציין שגם התיאור הנראה לעיל אינו מוסכם בכללותו על כל ההסטוריונים ואדון בכך בהמשך .

אם כן, סוף המאה התשע עשרה במזרח אנטוליה אופיין במרידות, איבה, מעשי טבח ואלימות ותסיסה לאומית. בשנת 1908 עלתה קבוצה חדשה בשם 'התורכים הצעירים' לשלטון, מחליפה את הסולטן האחרון עבד אל-חמיד השני (1876-1908) שנודע בשלטונו השמרני. דעותיהם הליברליות העלו תקווה לשיפור היחסים עם המיעוטים השונים, אולם כתוצאה מאי-יציבות פוליטית ומפלות קשות בזירה הבין-לאומית (בתקופה זו הצטמטמה האמפריה לתחומי אסיה הקטנה והמזרח התיכון) השתרשו בקרב השלטונות התורכיים תפיסות אידאלוגיות לאומניות חדשות, מבוססות על מדינה חזקה, ריכוזית ובעלת מרכיבים אתניים תורכיים בלבד, תפיסות שניתן לכנות 'תורכיזם' .

בשנים 1912-1913 הפסידו התורכים חלקים ניכרים מהבלקן. ב-1914 הצטרפה תורכיה (בראשות הטריומוורט של התורכים הצעירים, שלקחו להם למעשה סמכויות של משטר צבאי) למלחמת העולם הראשונה לצד הגרמנים. התורכים נלחמו במספר חזיתות. במזרח אנטוליה נלחמו בעיקר נגד הצבאות הרוסים והאנגלים. הארמנים ברחבי האמפריה נתפסו כגורם מורד ומתסיס. בלילה שבין 23-24 לאפריל  גורשו 235 מנהיגים ארמנים מאיסטנבול, ובתחילת יוני הוציאה הממשלה התורכית הוראה לגרש את האוכלוסיה הלא-תורכית היושבת לצד קווי האספקה של הצבא (או במילים אחרות – מתחומי האמפריה). כיוון הגירוש היה אל עבר המדבר הסורי –אזור העיר חלב.

מאמר זה יעסוק בתיאורים ההסטוריים של שנים אלו בזמן מלחמת העולם הראשונה, אותם מתארת ההסטוריוגרפיה התורכית כגירוש ויישוב מחדש, ולעומתם מתארים הסטוריונים ארמנים ורבים אחרים כרצח-עם, או ג'נוסייד. על עובדה אחת כולם מסכימים – בתום המלחמה נשארו רק אלפים בודדים של ארמנים על אדמת אנטוליה.
בשני החלקים הראשונים אציג את התפיסות ההסטוריות השונות ואת הגרסאות שלהן למאורעות ומה שקדם להן ולאחריהן. החלק השלישי יתמקד בפעילות המחנות בתחומים האקדמי הרעיוני והפוליטי ברחבי העולם בשנים מאז המאורעות, תהליך אותו אכנה בשם 'הקרב על דעת הקהל' – ובו מתמקדים שני הצדדים בהטמעת תפיסתם ורעיונותיהם ברחבי העולם התרבותי, האקדמי והפוליטי.


הסטוריוגרפיה ארמנית – 'ג'נוסייד'

לפי הסטוריונים ארמנים ורבים אחרים, מאורעות סוף המאה התשע-עשרה סימלו שינוי בגישה התורכית-עות'מנית כלפי הארמנים. מ'קהילה נאמנה' הפכו הארמנים לאלמנט זר,מהפכני, מרדני ובלתי רצוי בתחומי אמפריה. דיכוי של מרידות מקומיות, מלווה בטבח אכזרי של בני הכפרים הארמניים, באזור מזרח אנטוליה וקיליקיה  נעשה למראה שכיח, ועדויות רבות מצטברות מתקופה זו. לחץ מדינות אירופה מנע ממצב האירועים להתדרדר יותר.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914 וכניסת התורכים למלחמה לאחר מספר חודשים השתנה מאזן הכוחות באופן ניכר. מתקפה תורכית בחזית הרוסית בחורף אותה שנה נחלה כשלון חרוץ. אנוור פאשה, מפקד הארמיה השלישית התורכית, שגה והביא לאובדן מרבית צבא, ולאיבוד טריטוריות נרחבות לצבא הרוסי . בוגדנותם של הארמנים היא שגרמה, לטענת התורכים, למפלות בקרבות. מסך העשן של המלחמה,ועזיבת קונסולים זרים רבים את הארץ, היוו הזדמנות נוחה לפתור את הבעיה הארמנית אחת ולתמיד.  כפי שהזכרתי לעיל בפרק המבוא, גורשו מנהיגי הארמנים מאיסטנבול באפריל 1915 וביוני אותה שנה הוכרז על מבצע הגירוש.

ביצוע "פינוי" הארמנים – גירושם והשמדתם – הוטל על "ארגון מיוחד" (Teşkilăt-I Mahsusa) שהוקם למטרה זו. במחקר על סמך מקורות עות'מנים מציין טנר אקצ'ם כי 'משימתו העיקרית של הארגון היתה לארגן יחידות פרה-צבאיות שיבצעו את פעילויותיהן תחת פיקוד הצבא. היחידות ביצעו פעולות בעיקר במזרח אנטוליה כדי לשרת את המטרה של איחוד האסלאם וקידום התורכיות באמצעות איחוד התורכים שמחוץ לגבולות תורכיה. הפעולות היו אמורות להתבצע בשתי זירות: בתוך המדינה ומחוצה לה'  יחידות אלה היו תחת פיקוד הצבא הסדיר .

גיוס יחידות אלו, או כנופיות לפי אחרים, הסתמך על שבטים כורדיים, אסירים שהורשעו ומהגרים מהקווקז והבלקן . מרכיב חשוב בתהליך ההשמדה היה פינוי האוכלוסיה הארמנית וגירושה. המגורשים רוכזו בשיירות שהחלו במסע צעדה דרומה,לכיוון המדבר הסורי. עם היציאה מן הכפרים או הערים הופרדו הגברים שמעל גיל 15. הם נלקחו למקום לא מרוחק ושם נרצחו. רוב הגברים הבוגרים יותר שהתגייסו לצבא התורכי הופרדו מיחידותיהם עוד לפני המלחמה והושמדו גם הם. הנשים, הילדים והזקנים נידונו למוות איטי וממושך – נכפתה עליהם הליכה רגלית של מאות קילומטרים. לעתים קרובות היו נתונים להתקפות של יחידות 'הארגון המיוחד', המשטרה והאוכלוסיה המקומית – בעיקר הכורדים. נשים וילדים נחטפו ונאנסו. משפחות הופרדו. הרעב, הצמא, הקור והחום והמגיפות שפרצו בעקבותיהם הגדילו את מספר הקורבנות. נראה שעד יולי 1915 גורשו הארמנים ממחוזות מזרח תורכיה ורובם כבר נרצחו. במחצית השנייה של 1915 בוצע הגירוש מריכוזי הארמנים בקיליקיה .

ההערכה היא שכמחצית מאוכלוסית הארמנים בתורכיה הושמדה. הסטוריונים ארמנים מדברים על בין מליון לשני מליון קורבנות. כמו-כן נהרסו אלפי כנסיות, מנזרים ושרידי תרבות ארמנים.

הטענה המרכזית אם כן היא שתחת ארגון של הממשלה הריבונית התורכית-עות'מנית התבצע רצח-עם, או ג'נוסייד, בעם הארמני שנושל מאדמתו ההסטורית בה חיו אבותיו קרוב לשלושת אלפים שנה.  יתרה מזו – לאחר המלחמה ניסו מעצמות המערב לפעול למען מדינה ארמנית באזור צפון-אנטוליה (אמנת סבר משנת 1920 מכריחה את התורכים גם לשלם פיצויים ולהחזיר כספים), אולם תנועתו הלאומית של מצטפא כמאל, מייסד הרפובליקה התורכית המודרנית, לא מקבלת הסכם זה ומספחת אזורים אלו בחזרה למדינה התורכית. בהסכם לוזאן בשנת 1923 מכירות המעצמות בגבולות אותן קבע. בהסכם לא מוזכרים הארמניים .

 לסיכום, כפי שמנסח ריצ'רד ב. הובניסיאן, חוקר ארמני מפורסם:"הפתרון לבעיה הארמנית היה ג'נוסייד. כך התנקתה הארץ מהמיעוט הנוצרי הגדול ביותר שלה, וכך הונח הבסיס לתורכיה המודרנית" .


הסטוריוגרפיה תורכית – 'השאלה הארמנית'

ההסטוריוגרפיה התורכית הינה במובנים רבים קונטר-הסטוריה לטענות ההסטוריונים הארמניים. לפי הנראטיב התורכי מעולם לא הייתה החלטה על ביצוע רצח-עם בימי מלחמת העולם הראשונה. הארמנים, שמאז מלחמת תורכיה-רוסיה התנדנדו בין נאמנות לאמפריה ובין רעיונות לאומיים-מהפכניים, התגלו במהלך מלחמת העולם הראשונה כבוגדים וכמשתפי פעולה עם צבאות האויב, ולפיכך נאלצו השלטונות התורכים לגרשם ולפנותם מאזורי הקרבות. חלק מהמפונים אמנם נספה כתוצאה מהתקפות, אולם רובם נספו ממחלות ו'מתנאי המלחמה הכלליים' .

מאמרים רבים מוקדשים לסתירת הטענות הארמניות, ולתיאור תמונת מצב שונה בתכלית מזו המצטיירת בהסטוריוגרפיה הארמנית. בחוברת בשם "זוועות ארמניות – אסופה של דעות"  מתוארות בפירוט המרידות הארמניות ברחבי האמפריה העות'מנית בסוף המאה ה-19, ואחר-כך בזמן מלחמת העולם הראשונה. לפי תיאורים אלו, כנופיות ארמניות חמושות הסתובבו והטילו אימתם על הכפרים והערים המוסלמיות. מעניין לציין שהמקורות לתיאורים אלו דווקא לקוחים מכתבים ארמניים וזרים, ולא מפרסומים תורכיים. תורכקאיה אתאאוב (Türkkaya Ataöv) כותב למשל כי 'במהלך מאה שלמה (1821-1922) היו אלה דווקא התורכים שהיו הקורבנות. החל מהמרד הלאומי ביוון, דרך מלחמת תורכיה-רוסיה ומלחמות הבלקן, נרדפו ונרצחו תורכים בכל עבר '. לטענתו, התפיסה ההסטורית האירופוצנטרית היא חד צדדית ולא מתייחסת לקורבנות בצורה שווה.

    חוברות רבות, שמופצות על ידי בית ההוצאה לאור הממשלתי באנקרה, יוצאות כנגד הפרסומים שקוראים לג'נוסייד, וקוראות לחשוף את ה'שקר הארמני' . מאמרים אלו חוזרים לעתים אחורה בהסטוריה במטרה להוכיח שלעם הארמני אין זכות הסטורית על אדמות אנטוליה, יוצאים כנגד המספרים המוגזמים שלטענתם נוקטים הארמנים במניית הקורבנות, ומאשימים אותם בסילוף האמת .

    בנוסף לטענות שהארועים מתוארים באופן חד-צדדי ע"י ההסטוריונים הארמנים, מאמרים רבים נכתבו במטרה לערער על אמינות המקורות בהם הם משתמשים. מסמכים ותמונות מוכחים כמזויפים  ובתגובה מוצגים מסמכים אותנטיים חדשים ששופכים אור על הארועים.  עדותו של הנרי מורגנטאו, שהיה שגריר ארצות הברית בתורכיה בזמן מלחמת העולם הראשונה, וכתב רבות על הטבח בארמנים, נפסלת ע"י אתאאוב בטענה שלא נכתבה בכלל בידי השגריר כי אם בידי שני מזכיריו הנאמנים – שהיו ארמנים .

    ההסטוריוגרפיה התורכית, אם כן, מתמקדת באשמת הארמנים ובפרובוקציות אותן יצרו, שהביאו לאלימות רבה במאה התשע עשרה, ולבגידה מוחשית בבטחון המדינה במהלך מלחמת העולם הראשונה – מעשים שגררו לתגובה הבלתי-נמנעת מבחינת התורכים – הפרדת האוכלוסיה והעברתה לאזור בו הם לא יפריעו למהלכה של הלחימה. טענות הג'נוסייד, מבחינתם, הינן פרובוקציות ארמניות נוספות, 'שקרים' שנועדו למטרות פוליטיות ולפגיעה בריבונותה של המדינה התורכית המודרנית.


'הקרב על דעת הקהל'

כפי שניתן לראות בפרקי העבודה לעיל, קיימות גרסאות שונות למהלך ההסטוריה של נוכחות הארמנים באנטוליה, והויכוח חוזר לעתים אחורה עד ערש הציוויליזציה . כל צד נוקט גם בטרמינולוגיה שונה – כך ה'ג'נוסייד הארמני' מקביל ל'שאלה הארמנית' או ל'טענות הארמניות' , או 'הכחשה' מקבילה ל'סילוף עובדות' ו'המצאת שקרים'. מובילי המאבק  הם אקדמאים ארמניים וחוקרי ג'נוסייד מצד אחד, שלקחו על עצמם את המשימה 'לחשוף את תעשיית ההכחשה התורכית', והממשלה התורכית, בגיבוי אקדמאים תורכיים וזרים שמצידם 'חושפים את השקרים הארמניים' . למשרד החוץ התורכי תפקיד חשוב גם כן, ובעזרת לחץ בינלאומי הוא משפיע על תכני ספרי לימוד במדינות השונות, מגנה את תומכי הארמנים ופועל כנגד הכרת הג'נוסייד בפרלמנטים ברחבי העולם .  בפרק זה אסקור באופן מקוצר את השתלשלות האירועים מאז תום מלחמת העולם הראשונה ב'קרב' זה על דעת הקהל העולמית. אחלק את הסקירה לארבע תקופות – מהלך המלחמה (1914-1918), תקופת גיבוש הרפובליקה בהנהגת אתא-תורכ (1919-1938), שנות השישים והשבעים (1965 – חמישים שנה למאורעות) ושנות השמונים עד ימינו.

בתקופת המלחמה התמקדו הפרסומים התורכיים בהדגשת חוסר הנאמנות הארמני ובמרידות הארמניות, בעיקר בגבול הרוסי, בזמן שמולדתם נתונה במלחמה במספר חזיתות.  במקביל התפרסמו ברחבי העולם חדשות, תמונות ועדויות לרצח ולגירושים הארמניים. עדות חשובה מהתקופה היא של הנרי מורגנטאו, שגריר ארצות הברית לתורכיה, שגם מפרסם אותה בספרו בתקופה מאוחרת יותר .  יאיר אורון בדק ומצא שבששת העמודים הראשונים של הניו-יורק טיימס הופיעו עד דצמבר 1915 יותר ממאה מאמרים וידיעות על הטבח בארמנים .

לאחר המלחמה, והפסד העות'מנים בה, נשמעים לראשונה אזכורים תורכיים למאורעות. ניתן למצוא באזכורים וציטוטים אלו הודאות חלקיות על מעשיהם האסורים ואפילו התייחסויות לרצח הכללי ולהכחדת הארמנים, אולם הם מלאים גם באשמות בקשר לבגידה הארמנית. עוד מאפיין מתקופה זו הוא הטלת האחריות מאחד לשני. כך האשים טלאט פאשה את האספסוף והעם בפגיעה בארמנים ומסיט את האחריות מהממשלה. כך טען גם ג'מאל פאשה כי ההחלטה על הגירוש התקבלה בלעדיו וכי האחריות הייתה של הדרגים האזרחיים ולא הצבאיים. הווזיר דמאד פריד פאשה  הודה בפני ועידת השלום בפריס (1919) כי נעשו פשעים איומים, והטיל את האחריות על הגרמנים ועל ממשלת התורכים הצעירים . במקביל, בהסכמי סבר (Sevres) ניסו לפעול המעצמות ליצירת גוף פוליטי ארמני עצמאי במרחב האנטולי, בהשפעת מאורעות המלחמה והפליטים הארמניים הרבים.

עם עליית מצטפא כמאל (אתא-תורכ) החל שלב חדש בהתיייחסות התורכית. במקביל לשלטון ה"רשמי" באסטנבול שמנהל שיחות עם המעצמות המנצחות מנהיג אתא-תורכ מהפכה שיוצאת ממרכז אנטוליה ומקים רפובליקה דמוקרטית-תורכית חדשה. הוא משתלט מחדש על אזורים נרחבים מאנטוליה, ומתכחש להסכם סבר – הסכם משפיל לתפיסתו. אתא-תורכ מצליח ליצור לעצמו דמות של לוחם חופש ורפורמטור גדול של סקולריזציה ומודרניזציה ומקבל את ברכת המעצמות שנתיים לאחר מכן בהסכמי לוזאן (1923). "תורכיה" החדשה מדגישה את חילוניותה ואת הפלורליזם וריבוי המיעוטים שבתוכה. ה'שאלה הארמנית' כמעט ולא מוזכרת לאחר הקמת הרפובליקה, המעצמות הגדולות כבר עברו להתעסק בבעיות רבות אחרות, והארמנים עצמם עדיין פליטים ברובם ובלתי-מגובשים.  רוב הפעילות התורכית מתמקדת במישור הדפלומטי השקט. מקרה מעניין משנות השלושים המוקדמות הוא ספרו של פרנץ ורפל 'ארבעים הימים של מוסה דאג'  שמתאר את סיפור הבריחה וההתבצרות של מספר כפרים ארמניים על הר מוסה (אזור אנטקיה – דרום תורכיה על הגבול עם סוריה), מלחמתם הנואשת מול הצבא העות'מני, והצלתם לבסוף ע"י ספינות של בעלות הברית. הספר עורר הד נרחב בעולם, תורגם לשפות רבות והחזיר את השאלה הארמנית לסדר היום הפוליטי לזמן מה. אולפני מטרו-גולדווין-מאייר שתכננו להפוך את הסיפור לסרט (1934)  ביטלו את תכניתם בסופו של דבר, לאחר שנתקלו בלחץ דפלומטים תורכים שגרסו כי 'הסרט יגרום לתפיסה שגויה של המדינה התורכית ואנשיה'... לבסוף הופץ הסרט בשנת 1982 במימון ארמני פרטי.

השלב הבא בזירה הפוליטית העולמית התחיל בשנות השישים ובעיקר בשנת 1965 – השנה המציינת 50 שנה למאורעות המדוברים. הפגנות בינלאומיות של הארמנים עוררו גל מחאה בעולם, שקיבל גם סיקור נרחב בתקשורת. קם דור חדש של ארמנים, בני-פליטים בעיקרם, ששמו  מחדש את הנושא על המפה הפוליטית, קוראו לעולם להכיר בג'נוסייד הארמני ובהפרת זכויות האדם בתורכיה. אנדרטאות לנרצחים הוקמו ברחבי העולם, מאמרים אקדמיים רבים חזרו והתייחסו לתקופה ומנהיגים רבים מסביב לעולם פנו מחדש לנושא, מדברים על החובה ללמוד מן העבר כדי לשפר את העתיד. מן הצד השני, הבינו התורכים ששיטת ההתעלמות מהנושא והשמטתו לא עבדה יותר, וניהלו קמפיין הסברתי נגדי. חוברות וספרים הופצו מן ההוצאה הממשלתית באנקרה והצביעו חזרה על אשמת הארמנים במלחמה.  אקדמאים מערביים נרתמו גם כן להסברה התורכית ומזרחנים בעלי שם כסטנפורד שאו וברנרד לואיס כתבו על אשמת הארמנים וחוסר הברירה התורכי, כמו גם על 'הניפוח הארמני של המאורעות' לפי הגדרתם .  בשנות השבעים לבשה הפעילות הפוליטית הארמנית גוונים חדשים. בשנת 1973 ירה ארמני בן שמונים בשם קירקאן יאניקאן בשני דפלומטים תורכים בלוס אנג'לס.  בינואר 1975 הוקם ארגון הטרור הארמני ASALA בבירות שחרת לו למטרה לתקוף דפלומטים תורכים ברחבי העולם. סביר להניח שמעשים אלו הינם תולדה של הפעילות הרעיונית הארמנית החדשה, ושל התסכול הרב שנוצר בקרב הארמנים לאור חוסר ההכרה הבינלאומי בסבלם .

השלב האחרון בחלוקה הכרונולוגית הוא משנות השמונים ועד היום. תקופה זו מתאפיינת במאבק להכרהחוסר הכרה של הג'נוסייד הארמני בפרלמנטים ברחבי העולם. התורכים בשנות השמונים ייחסו את האקטיביזם הארמני לפעילות הפלסטינית בלבנון ולחתרנות הסובייטית ודחפו לגינוי פעולות הטרור הארמניות. כמו כן משתמשת ממשלת תורכיה בקשריה עם ישראל ועם הלובי היהודי בארצות הברית  כדי להבדיל את 'שואת היהודים' המאורגנת לעומת 'הבגידה הארמנית' שחתרה מתחת למדינה התורכית. מספר בתי נבחרים בעולם מכיר כיום בג'נוסייד הארמני– ארגנטינה(1993), יוון(1996), שבדיה ולבנון(2000) צרפת (2001)  ועוד מספר ארצות נוספות .  ישראל  וארה"ב לא בינהן, הרבה בזכות חשיבות הקשרים האסטרטגיים-בטחוניים בין המדינות . בשנים האחרונות, לאור הרצון של תורכיה להיות חברה מן המניין באיחוד האירופי, ניכרת פתיחות גדולה יותר לדיון בנושא הארמני ובהשלכותיו בתוך המדינה ומחוצה לה ויהיה מעניין לעקוב ולראות מה יהיו תוצאות תהליך זה.


סיכום

מרכיב מעניין בדיון ההסטורי על מאורעות מלחמת העולם הראשונה באנטוליה הוא הערכת מספר הנספים. בספרים השונים אותם קראתי לשם הכנת עבודה זו השתנה מספר הנספים מספר לספר, ואפילו ממאמר למאמר. המספרים נעים מטענות תורכיות של מאתיים אלף הרוגים לטענות ארמניות של 2 מיליון. נושא זה לבדו יוכל לשמש רעיון לכתיבת עבודה בעתיד. הויכוח נסוב לא רק על כמות הנספים אלא גם על גודל האוכלוסיה הארמנית שישבה באנטוליה לפני המלחמה, ואפילו על אזורי ההתיישבות.

הויכוח ההסטורי בין התורכים לארמנים הינו דוגמה מאלפת לדרכים שונות להסתכל על ההסטוריה המודרנית ולפרשה. הארועים הנזכרים קרו בתחילת המאה שעברה, בזמן מלחמה ובערש כתיבתה של ההסטוריה העולמית המודרנית. האמת האחת, אם קיימת כזו, קבורה בין ים של פרשנויות ופרסומים, פוליטיקה  ויחסים בינלאומיים. מטרתי בכתיבת עבודה זו הייתה להציג את הצדדים השונים של ויכוח זה, שהתחיל ברקע ההסטורי למלחמת העולם הראשונה ובהתפתחויות הלאומיות-ארמניות בתוך המדינה העות'מנית והסתיים בסוף מלחמת העולם הראשונה, עם הקמת תורכיה המודרנית וסילוק הארמנים (אם ברצח או בגירוש)  מאדמות אנטוליה. לטעמי, הנושא המרכזי בדיון מסוג זה הוא עצם התרחשות הג'נוסייד בזמן המלחמה, והאם פעולות אלו התרחשו מטעם הממשל המאורגן או מטעם ה'אספסוף' התורכי שנכח באזורי הגירוש. באם אכן התרחש ג'נוסייד מאורגן, ובאם העולם אכן שתק (ושותק עד היום) ולא גינה את המבצעים ופעל כנגדם - יש לכך השלכות מרחיקות לכת בתחום המוסר הפוליטי הבינלאומי ובתחום היחסים בין המדינות בעולם כיום. אסיים בציטוט שנוי במחלוקת (לדעתי עצם אמינותו ההסטורית לא משנה מערכו) של מבצע ג'נוסייד אחר, אדולף היטלר, שצוטט כאומר ערב פרוץ מלחמת העולם הראשונה והשמדת יהודי אירופה  - "מי זוכר כיום את רצח הארמנים...?".



© נכתב על ידי מידן וישינסקי