אתיופיה: הקיסר תאודרוס השני

הקיסר תיאודרוס השני והמשלחת הבריטית
סיפור מופלא על קיסר אפריקאי בעל שגעון גדלות שהעז להתעמת עם המעצמה האירופאית

כתב וערך: מידן וישינסקי

קאסה היילו (Kassa Hailu) נולד בשנת 1818 במחוז קווארה שבאתיופיה – סמוך למקורותיו של הנילוס הכחול בחבל אמהרה (אזור אגם טאנה). בתקופה זו רבו המלחמות הפנימיות והחיצוניות באזור, ובתור בן למשפחה שליטה מקומית התחנך על ערכי המלחמה האכזריים של השבטים האתיופיים.  בהיותו בן 35 כבר הספיק לנצח בארבעה קרבות גדולים ולהביס את השליטים העיקריים במרכז ובצפון אתיופיה.

תיאודורוס II קיסר אתיופיה
 עד שנת 1855 חיסל את כל אויביו והכתיר את עצמו כ"מלך המלכים תיאודורוס השני" – לראשונה באתיופיה מזה כמאתיים שנה ששליט אחד מקבל סמכות פוליטית וצבאית לבדו.

הבחירה בשם תיאודורוס אינה מקרית: לפי האגדות הסלומוניות העתיקות קיימת נבאה שיום יבוא ויקום מנהיג נוצרי-משיחי בשם תיאודרוס שיביא גאולה לאתיופיה, ימשול אלף שנים ויביא אושר שפע ושלווה לעולם כולו.

עלייתו של תיאודורס כקיסר מסמלת את תחילת ההסטוריה המודרנית והריכוזית של אתיופיה במאה התשע-עשרה: בניית דרכים, רפורמות בדת ובתרבות, סדר אחיד וביטחון כללי ברחבי הממלכה. הוא גם הכניס מערכת מיסוי חדשה והקים צבא אתיופי קיסרי. בתקופתו גם סופחו שטחים רבים בדרום אתיופיה.


תיאודורוס היה ידוע במזגו הסוער, הנמרץ והתקיף. לימים כתב עליו פלאודן כי "נוכחותו הייתה אמנם נוראה והכל רעדו מפני חמתו" וכי "העזתו האישית והמוסרית הייתה חסרת גבולות". ההסטוריון אלן מורהד כתב עליו כי "היה אדיב, אף בשיא טירופו.. התנהגותו הייתה מבוססת על שיטתו של מטורף חולמני מוכה שגעון גדלות.. עד שעתו האחרונה האמין כי נבחר על ידי הגורל להשיב לקדמותה את תהילתה עתיקת הימים של הקיסרות האתיופית".

יחסים בינלאומיים

עם עליית תיאדורוס לשלטון (1855) מינתה בריטנה את וולטר פלאודן (Walter Chichele Plowden) לקונסול באתיופיה, שחי מזה כמה שנים באתיופיה ורכש את אמונו של הקיסר. בשנת 1860 נרצח פלאודן ליד גונדאר, על ידי אנשי שבטים מורדים. תיאודרוס הכועס יצא למסע עונשין באזור, במהלכן טבח וסירס כאלפיים אנשים..

לאחר מותו של פלאודן מינתה בריטניה נציג חדש – סרן צ'רלס קאמרון (Charles Duncan Cameron) ששירת בצבא ההודי. בשנת 1862 הגיע קאמרון לגונדאר והתקבל בחצר הקיסר. הוא התקבל בכבוד רב, ולאחר החלפת מתנות הציע קאמרון לתיאודורוס לחדש את קשרי הידידות בין אתיופיה לבריטניה. תיאודורוס הגדיל לעשות ושלח איגרת למלכת בריטניה, ויקטוריה:

"בשם האב, הבן ורוח הקודש, השילוש האלוהי, בחיר האלוהים, מלך המלכים, תיאודור מאתיופיה, להוד מלכותה מלכת אנגליה. אני תקווה כי הוד מלכותה בקו הבריאות. בעזרת האלוהים, אני בקו הבריאות. אבותיי, הקיסרים, סרו מעל האלוהים והוא שהסגיר את מלכותם בידי בני שבט גאלה ובידי התורכים. אולם האלוהים בראני, הרימני מאשפתות ונתן בידי את הקיסרות. האלוהים חנן אותי בכוח ועזר לי לתפוס את מקום אבותיי. בכוחי זה גירשתי את בני שבט גאלה. לתורכים הוריתי להניח לארץ אבות אבותיי. הם סירבו. עתה אצא למלחמה עליהם. 

מר פלאודן והמנוח באל (מהנדס אנגלי ששירת את תיאודרוס ונהרג גם כן באותו קרב), שר החצר שלי, סיפרו לי על קיומה של מלכה נוצריה, המחבבת את כל הנוצרים. וכאשר אמרו לי: 'יש באפשרותנו להפגישך עימה לשם כינון הידידות ביניכם', הייתי מאושר מאוד. הרעפתי עליהם את חיבתי משום שסברתי כי יהיה בכך משום מחווה של רצון טוב כלפי הוד מלכותה.

כל האנשים הם בני תמותה, ואויבי, בחושבם לפגוע בי, הרגו את שני ידידי אלה. אולם, בעזרת האלוהים השמדתי אלה ולא השארתי להם שריד, אף כי היו בני משפחתי, וכל זאת בעזרת האלוהים כדי שאוכל לרכוש את ידידותך. התורכים השולטים בים סוף מנעו ממני לשלוח אלייך משלחת בהיותי נתון במצוקה. הקונסול קאמרון הגיע אלי כשבידו אגרת וכן מתנות ידידות. 

בעזרת האלוהים שמחתי לשמוע על אושרך והצלחותייך וספור לי על הידידות שאת רוחשת לי. קיבלתי את מנחותיך ורב תודות בשל כך. אני חושש כי אם אשגר את שליחי ובידיהם מתנות ידידות, יחד עם קאמרון, יתכן כי יאסרום התורכים. משאלתי היא כי תאפשרי לשליחיי חופש תנועה ובטחון בדרכיהם השונות. משאלתי היא כי אקבל תשובה על מכתבי באמצעות קאמרון וכן כי הלה יהיה רשאי להדריך את משלחתי לאנגליה. אנא ראי כיצד מדכא האסלאם את הנצרות. "

תיאודורוס נעלב מהתנהגות הבריטים

המכתב הגיע ללונדון, אך כנראה שבמשרד החוץ הבריטי לא ייחסו לו חשיבות רבה מדי ומעולם לא השיבו -  לגבי אדם אנוכי ורגיש כתיאודרוס היה זה עלבון צורב.. בנוסף מספר חודשים לאחר מכן יצא הקונסול קאמרון לביקור בסודאן – האויבת בנפש ההסטורית של אתיופיה. מבחינת תיאודרוס היה ביקור זה בגידה באמון, ובמציאות השבטית האתיופית תגובה על בגידה מתבטאת במעשי נקם חפוזים: הוא תפס את כל המסיונרים האירופים בגונדאר והשליכם לכלא, וכשחזר קאמרון בינואר 1864 הושלך גם הוא לכלא.

פרטים על התנהגות זו של תיאודרוס הגיעו למושבה האנגלית בעדן ומשם ללונדון. בעיתון "טיימס" פורסם המקרה וצוטטה איגרת מפי קאמרון: "אין כל סיכוי לשחרורי מהכלא, כל עוד לא יישלח מכתב תשובה להוד מלכותו".

במאי 1864 כתב ונחתם מכתב תגובה מהמלכה ויקטוריה:

"ידידינו הטוב תיאודור מלך אביסיניה, הגיעו לאוזנינו שמועות לפיהן הסיר הוד מלכותו את חסדו ממשרתנו. אנו מאמינים כי שמועות אלו אינן אמיתיות והופצו בזדון על ידי אנשים שאינם חפצים ביקרו של המלך ואשר מקווים באמצעותן לשנות את יחסנו הלבבי כלפיך. אולם הוד מלכותך עשוי להמציא לנו הוכחות כנות על היחס והרגשות שהוא רוחש כלפינו, ולהבטיח את המשכיותם של יחסי הידידות והרצון הטוב שבינינו על ידי שחרורם של קאמרון וכל יתר האירופים הרוצים בכך, ועל ידי כך שישלחם מחצרו המלכותית, יעזור להם בדרכם ויטול אותם תחת חסותו בעשותם דרכם למחוז חפצם. "

משלחת ראסאם

השליח שנועד להביא איגרת זו לאתיופיה, ולנסות לשחרר את האסירים היה הורמוזד ראסאם (Hormuzd Rasam) – אדם מעניין שנולד במוסול שבעיראק למשפחה אשורית, הצטרף לחפירות ארכיאולוגיות בארם נהריים ולאחר מכן למד באוקספורד וקיבל נתינות בריטית. ייתכן כי הוא נבחר בשל מוצאו ה"מזרחי" שיכל לעזור במשא ומתן עם הקיסר הסורר.
בחודש יולי 1864 יצא ראסאם בראש משלחת קטנה למאסווה, הנמל בצפון אתיופיה אשר שימש כשער-כניסה לממלכה. הוא כתב מספר מכתבים לתיאודור אך לא נענה, ובינתים קיבל מידע שהאסירים מוחזקים כבולים במרתפים במגדלה – מצודה מבוצרת בלב הרמה האמהרית.

הורמוזד ראסאם - שליח בריטנה לשחרור האסירים באתיופיה
רק באוקטובר 1865, בסוף העונה הגשומה, יצאה משלחת ראסאם למסע הרגלי לתוך אתיופיה – הם חצו את הרמה האתיופית הגבוהה והגיעו לאחר כחודשיים לאזור אגם טאנה, שם פגשו במשמר ליווי מטעם תיאודורוס, שמנה כאלף וארבע מאות איש. לבסוף הגיעה המשלחת בסוף ינואר 1866 אל מקורויו של הנילוס הכחול, בצידו הדרום-מזרחי של אגם טאנה – ושם פגשו את מחנהו הנודד של תיאודורוס – אלפי אוהלים ובקתות שהועברו ממקום למקום לפי תקופות השנה ומסעות המלחמה. בזכרונותיו רשם ראסאם כי "לאחר שמונה עשר חודשי סבל קשים, בארץ בלתי נוגעת שאקלימה מכביד וחולני, בינות לשבטים פראיים למחצה.. תוך מאמץ נואש להגיע אל השליט הבלתי מעשי ביותר שהחזיק אי פעם שרביט מלוכה בידיו.. הגענו לבסוף לכאן, ואנו עומדים לזכות סוף סוף בראיון הנכסף."

ראסאם נאלץ להישאר עם מחנה הקיסר במשך חודשיים תמימים. תיאודורוס העניק לו מתנות רבות וערך איתו מספר פגישות. בינתיים נדד המחנה הענק בן אלפי האנשים (כתשעים אלף איש) לאורך הגבעות והעמקים ובכל לילה הקימו עיר אוהלים ויצאו לפיטות ביזה בכפרים הסמוכים כדי לחדש את מלאי המזון של השיירה. לבסוף בחודש מרץ שוחררו קאמרון ושאר האסירים האירופיים – שמונה עשרה אנשים בסך הכל – ונפגשו עם משלחת ראסאם בדברה-טאבור, תחת עינו הבוחנת של תיאודרוס. אולם הסיפור עוד רחוק היה מלהסתיים.

גורל משלחת ראסאם

למרות שחרורם של האסירים, דרש תיאודורוס מראסאם כי יקיים חקירה בקשר להתנהגותם של קאמרון וחבריו וידווח לו על ממצאיו. הקיסר הגיש לו רשימה ארוכה של האשמות שווא כדי לעזור לו ב"חקירתו". לראסאם לא נשארו הרבה ברירות, והוא נאלץ לערוך משפטים פומביים, שמסקנתם המתבקשת הייתה שכולם הודו בעבירות המיוחסות להם ומבקשים עתה את מחילתו של הקיסר..

תיאודורוס ההפכפך שינה את דעתו מדי יום ביומו, ולבסוף בתחילת אפריל קבע את החלטתו: האסירים יוכולו לצאת את הארץ דרך גונדאר, ואילו ראסאם ועוד שניים משתופיו הבכירים למשלחת יבואו להיפרד מהקיסר בזאגה.

כשהגיעו ראסאם ואנשיו לזאגה נודע להם שתיאודורוס בילה את שלושת הימים האחרונים במשתה-הוללים והם הוכנסו לאוהל קבלת פנים רחב ידיים, בו הם נעצרו באלימות על ידי מספר ראשי שבטים ונערך להם משפט מהיר מפי הקיסר: ראסאם שלח את האסירים לגונדאר בלי רשות ושלח מכתבים לחוף הים מבלי שקיבל אישור לכך.

 שבוע לאחר מכן נתפסו שאר האירופיים בגונדאר ונערך שימוע פומבי לכולם, שארך ימים ארוכים. תיאודרוס ההפכפך המשיך להעניק מתנות לראסאם ושלח איגרות ידידות, אך במקביל ניהל את המשפטים ביד קשה ולבסוף כלא את כולם בחדרים חשוכים במצודה בדברה טאבור. בזכרונותיו מתאר ראסאם את דבריו של תיאודורוס:
"שמעתי שנוהגים לכנותני מטורף בשל התנהגותי ומעשיי, אלא שמעולם לא האמנתי לשמועות אלו. עתה, נוכח התנהגותי כלפיכם היום אחר הצהריים, הגעתי למסקנה כי אכן כזה הנני. אולם מכיוון שנוצרים אנו הרינו נכונים תמיד לסלוח איש לרעהו. "

לאחר דבריו אלו, שנאמרו לראסאם בחצות הלילה, יצא תיאודורוס למסע צבאי ברמת אתיופיה והשאיר את האסירים בכלאם למשך שנה ותשעה חודשים..



נסיונות דיפלומטיים אחרונים

אחד האירופאים שהצליח להשתחרר מהכלא האתיופיה היה יוהאן מרטין פלאד (Johan Martin Flad), מסיונר גרמני ששהה תקופה ארוכה בקרב היהודים האתיופים, בנסיון להמיר את דתם לנצרות. פלאד הצליח להגיע לבריטניה בשנת 1866 אך לא הצליח למצוא אוזן קשבת לעזרה בשחרור האסירים באתיופיה – בתקופה זו סערה בריטניה בהפגנות פוליטיות, משבר כלכלי, פריצת מלחמת פרוסיה-אוסטריה ובנוסף לכל מגיפת בקר קטלנית.. לבסוף בחרה בריטניה בנסיון דיפלומטי נוסף, ופלאד חזר לאריתריאה עם מכתב חתום על ידי המלכה ויקטוריה:

יוהאן מרטין פלאד
" ידידנו הטוב, לא נסתיר מהוד מלכותך כי לא השלמנו עם אותם מכשולים שלא עלו בקנה אחד עם הבטחותיך לשחרר את משרתינו ואת יתר האירופים הנמצאים בארצך, אולם.. הסכמנו לתת את אישורנו ליציאה של משלחת מומוחים שתועמד לרשות הוד מלכותך, השואף להעסקתם באביסיניה... 

הוד מלכותך יודע, אל נכון, כי חובתם הקדושה של שליטים שקולים בדעתם ובעלי מצפון היא למלא כל התחייבות שקיבלו על עצמם. בטחונם האישי של שגרירים ושליחים, כמשרתנו ראסאם ואלה הנלווים אליו, הוא בבחינת ערך מקודש במדינות המציגות עצמן כתרבותיות, על כן התקשינו להסביר לעצמנו מה טעם היה לפזיזותו של הוד מלכותו, והיינו מבקשים את הוד מלכותו להוכיח קבל העולם כולו, כי אכן מצבו בקרב השליטים ברור ומובן לו היטב.. 

נוכח אי הוודאות ההכרחי כלפי כוונותיו של הוד מלכותו, איננו יכולים להתיר לפלאד להיות נושאם של אותות הרצון הטוב שהיה בכוונתנו כי יביאם להוד מלכותך. אולם מתוך אמונה כי העניין אשר העיב על הידידות בין עמינו יחלוף ויהיה כלא היה עם שובו של פלאד, ומשום שחפצים אנו שהוד מלכותך יזכה במהרה באותם אותות ידיות שהתכוונו לשלוח אליו מתחילה, הנה הורינו כי כל מה ששלחנו להוד מלכותך יעוכב במסאווה (הבסיס הבריטי באריתריאה) ויימסר, לנוחיות של הוד מלכותך, לידי הקצינים שתמנה כדי להוליך את משרתינו ראסאם, קאמרון ויתר האירופים בדרכם אלינו. לא נותר לנו אלא לאחל לך שלום ולהתראות. "

תיאודורוס קיבל את המכתב אך התעקש שבריטניה תעביר קודם את מתנותיה (רשימה שהעביר לפלאד ובה מספר דרישות, בין היתר שתישלח משלחת מומחים ומהנדסים) לפני שהוא ישחרר את הכלואים. הבריטים סירבו להתמקח והחזירו את פלאד ומשלחתו ללונדון. הפרשה האתיופית נדחתה לבינתיים והשבויים נשארו בכלאם שבאתיופיה.

מספר חודשים לאחר מכן הועברו האסירים לבירתו החדשה של תיאודרוס – מגדלה – שם נכבלו בשרשאות והושמו במעצר. עם הזמן הוקלו תנאיהם בכלא, אך בריחה הייתה כמעט בלתי אפשרית ויכלה לגרור עונש כבד לנותרים מאחור.
בינתיים המשיך תיאודרוס במלחמותיו העקובות מדם ברחבי אתיופיה, והפך לעריץ מבודד ומנוכר. בסוף 1866 פשט על עיר הבירה גונדאר, רצח שם מאות אנשים והחריבה כליל על כל כנסיותיה. במקביל החלו מרידות בחלקים שונים של אתיופיה ותיאודורוס החל לאבד מכוחו.


פילדמרשל רוברט נאפייר
משלחת העונשין הבריטית 

בשנת 1867 החליטה בריטניה שאי אפשר יותר לעבור בשתיקה על פעולות תיאודרוס – רק התערבות צבאית תביא לשחרור האסירים ולסיום הפרשה. על המשימה הופקד הפילדמרשל רוברט נאפייר (Robert Napier) שהיה מפקד צבא בומביי. בעברו שירת נאפייר עשרים שנים כמהנדס בהודו, והתמחה בבניית גשרים, סלילת דרכים והקמת מחנות. לאחר מכן מונה לפקד על הכח הבריטי בסין ובכוחות נוספים בהודו.

בריטניה התכוננה לאחת המערכות המעניינות ביותר בהסטוריה של המאה התשע-עשרה – מסע מלחמה יבשתי נגד שליט אפריקאי חזק, חציית הרים ונהרות בארץ זרה ולא מוכרת, למען שחרור אזרחים (ולא כיבוש):

- נשכרו מאות סוכנים שתפקידם היה לרכוש במזרח הקרוב פרדות וגמלים כדי להטעין את הציוד הרב.
- פסי רכבת, קטר וקרונות נשלחו על ספינות מיוחדות כדי לבנות מסליה תוך יבשתית באורך של כארבעים קילומטרים מנמל הנחיתה.
- 44 פילי מחלמה הובאו מהודו בספינות מיוחדות – על מנת להטעין עיהם את התותחים הכבדים במסע הארוך לתוך היבשת.
- נבנה מזח חדש, מגדלורים ומחסנים ענקיים, כולל קווי טלגרף בנמל הנחיתה בזולה (באיתריאה מדרום לעיר הנמל מסווה).
- הוטבעו חמש מאות אלף מטבעות מיוחדים שיוכלו לשמש את המשלחת בפנים הארץ.
- הובאו ספינות בתי חולים, מתקני התפלה ומכונות לייצור קרח.
- הוקם מחסן בסיסי בנמל ובו רוכזו ירקות ומוצרי חלב מיובשים, כמו גם 50 אלף טונות של בשר בקר ו-50 אלף טונות נוספים של בשר חזיר ממולח. הובאו גם 30 אלף גלונים של רום.
- המשלחת מנתה 32 אלף איש (מתוכם רק 13,000 חיילים – 4000 אירופאים והשאר ילידים) ו-55 אלף בהמות משא.

בחודש אוקטובר 1867 הגיעו כוחות החלוץ לנמל זולה ופתחו בהכשרת השטח לחיילים. נאפייר עצמו הגיע כחודשיים לאחר מכן וב-25.1.1868 התחיל הצבא הבריטי להתקדם דרומה לתוך אתיופיה.מכתב נשלח לתיאודרוס, אך נתפס על ידי המורדים שהעבירוהו לראסאם, הכלוא במגדלה:

"לתיאודורוס מלך אביסיניה, צוויתי על ידי הוד מלכותה מלכת אנגליה לתבוע כי האסירים המוחזקים על ידי הוד מלכותך שלא כדין ישחוררו מייד ויישלחו למחנה הבריטי. אם יסרב הוד מלכותך למלא אחר הוראה זו, הנה צוויתי להכנס לארצו של הוד מלכותך בראש צבאי כדי לכוף זאת עלייך, ודבר לא יעצור בעד התקדמותי עד שתושלם משימה זו.

למלכתי אין כל כוונה לשלול ממך חלק כלשהו מארצך או לפגוע בסמכויותיך, אך כי קרוב לוודאי שכאלה תהיינה התוצאות במקרה של התלקחות מעשי איבה. הוד מלכותך יכול למנוע סכנה זו אם ישחרר מייד את האסירים. אולם אם לא יימסרו האסירים לידי, ואם ימשיכו לסבול ומצבם יורע או שיאונה להם רע, יהיה הוד מלכותך האחראי לכך, ולא יהיה כל סיכוי למחילה או לרחמים. "

ראסאם, שהכיר את זעמו של תיאודרוס, השמיד את המכתב, שמעולם לא הגיע ליעדו.. במקביל פורסמה איגרת כללית לתושבי אתיופיה בזו הלשון:
מסע המשלחת הצבאית הבריטית ברמות אתיופיה

"אל המושלים, ראשי השבטים, מסדרים דתיים ואל העם באביסיניה. 
ידוע לכם כי תיאודרוס מלך אביסינה כבל בנחושתיים את הקונסול הבריטי קאמרון, את השליח ראסאם ורבים אחרים, וזאת בניגוד לחוקי המדינות התרבותיות. לאחר שעלו בתוהו כל הנסיונות לשחררם מכלאם בדרך של משא ומתן, ציויתני מלכתי להוליך כח צבאי לאתיופיה ולשחררם.

כל אלה האוהדים את האסירים או שיעזרו לשחרורם, יבואו על שכרם, אולם אלה שיפגעו בהם ייענשו בכל חומרת הדין. כאשר יגיע הזמן והצבא הבריטי יצעד בדרכי ארצכם, אנא שימו אל לבכם אנשי אביסיניה, כי מלכת אנגליה רוחשת ידיות כלפיכם ואין בכוונתה לפגוע במשהו בארצכם או בחירותכם. מוסדות הדת שלכם, אנשיכם  ורכושכם יישמרו מכל משמר. כל שצבאי יהיה זקוק לו ישולם תמורתו כסף מלא. התושבים שוחרי השלום לא יוטרדו.

מטרתו היחידה של הכח הבריטי שנשלח לאביסינה היא לשחרר את משרתיה של הוד מלכותה וכן את האחרים שנכלאו בכלא שלא כדין, ומיד כאשר תושלם משימה זו יוצא הצבא מן הארץ. אין כל כוונה לכבוש לצמיתותכל חלק ולו גם הזעיר ביותר של הארץ, או להתערב בעניניה הפנימיים של הממשלה במדינה זו. "


כיבוש מגדלה

תיאודורוס התחיל להתכונן לפלישה הבריטית והחליט לבנות את ביצוריו במגדלה. לצורך זה סלל דרכים רחבות בכדי שיוכל להעלות את תותחיו ואת שאר הציוד הכבד. הוא גם הזמין מ"מומחיו" הגרמניים מרגמת ענק במשקל שבעים טונות, שהייתה צריכה להיגרר על ידי 500 אנשים.. במקביל העביר תיאודרוס את משפחתו למגדלה כמו גם את האוצר המלכותי.

במקביל החלה המשלחת הבריטית להתקדם דרומה אל הרמה האתיופית. בדרך כרתו הבריטים ברית עם קאסאי, מושל טיגראי, שצירף להם חיילים נוספים ועזר בקווי האספקה. מספר איגרות הוחלפו בין נאפייר, ראסאם ותיאודרוס. רובן הבהירו את אופיו הבלתי צפוי של הקיסר. כך לדוגמא כתב תיאודרוס לראסאם כי "הסיבה ליחסי האכזרי אליך נעוצה הייתה ברצוני כי בני עמך יבואו לכאן. אני שמח שמחה רבה על בואם. בין שאצליח להכותם ובין שיכו הם אותי – תמיד אשאר ידידך... "

ראסאם והאסירים שוחררו מכבליהם והועברו למחנה הצבא של תיאודרוס, שגמר אומר להיכנס לעימות הצבאי.

מצודת מגדלה בוערת
עם פרוץ הקרב הראשון נראה שלבריטים יתרון ברור – 700 הרוגים אתיופים ו-1200 פצועים לעומת כעשרים פצועים בריטים, מהם שניים אנוש. תיאודרוס בשלב זה לא נכנע עדיין אך ברור שהוא איבד את טיפת ההגיון האחרונה שהייתה בו. מתיאורים לאחר הקרב נודע שהוא אף ניסה לירות בעצמו בהתקפת שגעון באחד הלילות. כל הזמן הזה הוא המשיך לכתוב מכתבים מרתקים לראסאם, שמשום מה ראה בו כידידו. לפני הקרב הבא שיחרר תיאודרוס את כל האירופאים והעבירם למחנה הבריטי, ומאוחר יותר שלח גם את כל רכושו – אלף פרות וחמש מאות כבשים.

לפי המנהג האתיופי אם היה נאפייר מקבל מנחה זו בהתאם למנהג האתיופי יצטרך לכרות ברית שלום עם תיאודרוס, ולכן החזירו את העדרים לשולחם.. ב-13 לאפריל הסתערו הבריטים סופית על מצודת מגדלה והכניעו את צבא הקיסר, שבעצמו נלחם בקרב ולבסוף שם קץ לחייו.

הצבא הבריטי השיג את מטרתו ושיחרר את האסירים, ועכשיו החל בחזור על פעמיו, דן את אתיופיה לשנים רבות נוספות של אנרכיה ומלחמות בין בני גאלה למושלים הטיגרים והאמהרים. בעידוד ראסאם הצטרפו למשלחת האנגלית אשתו של תיאודורס ובנו בן השמונה עשרה. המלכה נפטרה בדרכים ההרריות, ובנו הועבר לאנגליה באנייתו של נאפייר ואף נשלח לבית ספר ברגבי, אולם נפטר גם הוא שנה לאחר מכן ונקבר בכנסיית סנט ג'ורג' שבווינדזור.

נאפייר קיבל מספר רב של עיטורים צבאיים, מונה למפקד הכללי של הצבא בהודו (1870-1876) ולאחר מכן אף למושל גיברלטר (1876-1883). הוא נפטר לבסוף בלונדון ונקבר אחר כבוד בקתדרלת סנט פול.


מקורות וקריאה נוספת:
"הנילוס הכחול" \ אלן מורהד, הוצאת מערכות 1963 - תיאור מפורט של הסיפור עליו בעיקר הסתמכתי.
"אתיופיה והמזרח התיכון" \ חגי ארליך.
ויקיפדיה - מידע בנוגע לאנשים השונים, בעיקר השליחים האירופים.