הדרכות אתיופיה: הנצרות האתיופית


הנצרות האתיופית – מיתוסים והסטוריה

כתב וערך: מידן וישינסקי

אתיופיה, ארצם של צרובי הפנים ("אתיופס" מיוונית), היא מהישויות הפוליטיות הראשונות בעולם לאמץ את הנצרות (קדמו לה רק ביזנטיון, ארמניה וגיאורגיה) – המלך האקסומי (Axum) אזאנה התנצר בשנת 333 לספירה וייסד ממלכה נוצרית שמתקיימת בצורה מסויימת עד לימינו אנו. השושלת האקסומית הניחה את היסודות לזהות האתיופית הנוצרית וכוננה אמפריה ברחבי ים סוף וקרן אפריקה עד למאה העשירית.
המלך שלמה ומלכת שבא

"כבוד המלכים" – כבר נגשת (Kebra Nagast)

האפוס הלאומי של אתיופיה, המגולל את סיפור המלך שלמה ומלכת שבא, הולדת בנם מנליק וחטיפת ארון הברית לאתיופיה, שבה את דמיונם של האתיופים במשך מאות רבות של שנים. למליוני מאמינים, "כבוד המלכים" הוא ההסטוריה של ארצם, עמם ואמונתם. מאות אלפים עולים לרגל לאקסום מדי שנה בסוף נובמבר לחגוג את חגה של כנסיית "מריים ציון" ולחזות בארון הברית שהובא מירושליים – ה"תבות" של אקסום, שנחשב לקדוש ביותר באתיופיה.

על פי האגדה נסעה המלכה האתיופית (נקראת בספר מקדה) מאקסום לירושליים. במהלך שהייתה השתאה שלמה מחכמתה ובתחבולותיו אף קיים עמה יחסי מין. בשובה לאקסום נשאה מקדה את בנו ברחמה. בנם המשותף מנליק התבגר ויצא לירשוליים לפגוש את אביו. בתום ביקורו הצליח מנליק לגנוב את ארון הברית מבית הנקדש ולהעבירו לאקסום. כך עברה תהילת ציון מירושליים ועברה לציון החדשה – היא אקסום. אתיופיה ועמה הפכו כך ל"בני ישראל האמיתיים".

"ותאמר המלכה, מעתה לא אשתחווה עוד לשמש כי אם את בורא השמש אעבוד, את אלוהי ישראל. ותיבת אלוהי ישראל הזאת תהיה גברתי, לי ולזרעי אחרי ולכל ממלכתי אשר תחתי." (כבוד המלכים פרק כ"ח)

מיתוס "כבוד המלכים" מסמל את הברית בין העם האתיופי לאלוהי התנ"ך – המסומלת בתיבה (ארון הברית), אך האתיופים הם כמובן נוצרים ולא יהודים: אתיופיה איננה מצטרפת לישראל, אלא יורשת ומחליפה אותו: "נבחר עם אתיופיה ונמאס עם ישראל, נמאסו בנות ציון וכובדו בנות אתיופיה, בושו זקני ישראל וכובדו זקני אתיופיה (פרק פ"ז). את העברת הבחירה האלוהית מסמל מעבר ארון הברית לאקסום. בדרך מעניק המיתוס לגיטימציה לנצרות האתיופית דרך ייחוס לברית הישנה ולשלמה המלך – ואכן שליטי אתיופיה במהלך ההסטוריה מייחסים עצמם לזרע משפחת שלמה.

בנוסף ניתן לראות במיתוס זה גם נסיון להסביר את אופיה המיוחד של הנצרות האתיופית – הכולל אלמנטים יהודיים רבים, כגון מנהג המילה, שמירת השבת, מנהגי כשרות ועוד.. ייחוסם של האתיופים לשלמה המלך מצדיק את ייחודה של הנצרות האתיופית (מסיונרים רבים בימי הביניים האשימו את הנצרות האתיופית בקרבה רבה מדי ליהדות..)


התנצרות אקסום

ההסטוריה של אתיופיה מתחילה בממלכה הקדומה של אקסום – במהלך המאה הראשונה לספירה כבר התבססה בצפון אתיופיה ממלכה מאורגנת, שהשתלטה על מרבית המסחר באזור ים סוף. כאן גם הופיע לראשונה כתב אתיופי ייחודי ובהדרגה התפתח לשפה הידועה בשם געז – שהפכה לשפת כתבי הקודש של הכנסייה. לפני אימוץ הנצרות הושפעו האקסומים מאלילי דרום ערב (עשתר, מהרם) כמו גם מהיהדות שמאוחר יותר השפיעה מאוד על הנצרות האתיופית.

לפי המסורת, התנצר אזאנה מלך אקסום בראשית המאה הרביעית – עדויות לכך ניתן לראות במטבעות וממצאים ארכיאולגיים מהתקופה. נצרותה של אתיופיה הייתה בו זמנית ייחודית-מקומית וגם שלוחה של הנצרות המזרחית (קשר לכנסייה הקופטית). לפי הסטוריון הכנסייה רופינוס, הנצרות הגיעה לאתיופיה דרך שני נערים נוצרים, אדסיוס ופרומנטיוס, שיצאו מהעיר צור לאחר ועידת ניקאה (325 לספירה), במטרה להפיץ את דת ישו בארצות המזרח. ספינתם נטרפה בסמוך לחוף מסווע (אריתריאה היום) ומשם הם הגיעו לחצרו של מלך אקסום, שם חינכו את בנו – אזאנה. פרומנטיוס מונה לאחר מכן לבישוף של אתיופיה – "אבונא" -  מטעם הפטריארך הקופטי במצריים.
"תשעת הקדושים"

תשעת הקדושים והצדקאן

למרות תרומתו של  אזאנה לעיצוב הכנסייה, בתקופתו התנצרו בעיקר חצר המלוכה ורוב נתיניו שימרו את אמונותיהם הקודמות. רק לקראת סוף המאה החמישית הגיעו שתי קבוצות של נזירים, כנראה פליטים מונופיסיטים מועידת כלקדון (451 לספירה).

"תשעת הקדושים" הקימו שורה של קהילות נזירים באזור תיגרה, כמו גם כנסיות בשולי העיר אקסום.  הבולט והמכובד מבינהם היה אבא זה-מיכאל, בידוע בכיונוי ארגאווי (הזקן), שהקים את המנזר ומרכז הלמידה הראשון באתיופיה – דברה דאמו. על פי האגדהסגדו במקום זה לנחש ענק, והנזיר טיפס לראש הצוק על זנבו של הנחש, הרג אותו וקידש את המקום כאתר נוצרי.

גם ה"צדקאן" היו נזירים שפעלו באזור דרום אריתריאה, הקימו מנזרים והמירו את המקומיים לנצרות. המפורסם בינהם היה אבא ליקאנוס, שדמותו הקדושה הפכה לפטרוניתם של מלכי אתיופיה עד למאה השלוש-עשרה.


 כלב, גברה-מסקל והתבססות הנצרות

בתחילת המאה השישית כבר הייתה קהילה גדולה של מאמינים וכמורה מאורגנת היטב ברחבי ממלכת אקסום. בשנת 525 יצא הקיסר כלב בראש מסע מלחמה לתימן וחצי האי ערב, בהשתמשו בנצרות ככלי לכינון משטר פוליטי חדש – הוא ניתץ אלילים והרס מקדשים פאגאניים ובתי כנסת. על פי המסורת האתיופית ויתר בסופו של דבר כלב על כס המלכות, שלח את כתרו לכנסיית הקבר הקדוש בירושליים ונכנס למנזר. בנו, גברה-מסקל ("עבד הצלב") היה המלך האקסומי הראשון שהוכתר בטקס נוצרי והא אחראי לבניית כמה מהכנסיות העתיקות והחשובות באזור אקסום.

לאחר תקופה זו החלה אקסום בתהליך שקיעה איטי, בין היתר בגלל עליית האסלאם בחצי האי ערב,  אך תנופת הנצרות בקרב פשוטי העם המשיכה ביתר שאת, ומרכז הכובד של הנצרות החל לעבור ולהתפשט דרומה אל עבר אזור אמהרה.

שושלת זאגווה – לליבלה וירושליים החדשה

החל מהמאה השתים-עשרה ירשו שליטי זאגווה את ממלכת אקסום והפכו לשליטי אתיופיה. בתקופתם העמיקה אחיזת הנצרות בקרב העם, ומעלם המקיף והמרשים ביותר ביותר היה בבירתם רוחא, לימים לליבלה – על פי המסורת האתיופית נבנו כנסיות אלו בצו אלוהי הניתן לשליט זאגווה, המלך לליבלה: כנסיות לליבלה החצובות בסלע מייצגות נסיון מחושב להעתיק לאתיופיה את עיר הקודש ירושליים ואתרים אחרים מארץ הקודש: נהר הירדן, הר הזיתים, כנסיית גולגתא ועוד – אשר נועדו לכונן בלליבלה את "ירושלים החדשה"  ולהנציח את הלגיטימציה הנוצרית של מלכי זאגווה.

לפי המסורת ישו עצמו ביקר במקום ובירכו לאמור "בירכתי את המקום ומעתה ואילך יהא זה מקום קדוש כמו הר תבור.. כמו גולגתא, מקום צליבתי, וכמו ירושליים, ארצה של אמי והמקום שבו לקחתי מבשרה הטהור. אם מתגורר כאן אדם, או עורך עלייה לרגל לכאן, יהא הדבר שקול כאילו עלה לקברי בירושליים. אם מישהו מקבל את בשרי ודמי בכנסיות אלה, כל חטאיו יימחלו לו".

כנסיית סנט ג'ורג', לליבלה
אחת מהמטרות של כנסיות לליבלה הייתה גם להתחרות בכנסיות אקסום ולהסיט את תשומת הלב מאנשי הכמורה העוינים שלה. חלק מהכנסיות שם מהוות העתקים כמעט מדויקים של כנסיות אקסום העתיקות.

התקופה הסולומונית המוקדמת

עם החלשות שושלת זאגווה במאה השלוש-עשרה עבר הכוח לשליט אמהרי בשם יכונו אמלאכ  שבשיתוף עם ראשי המנזרים החשובים של התקופה הכריז על עצמו כשליט אתיופיה (1270). יורשיו, בראשם עמדה-ציון (1314-1344) ביססו את שלטון השושלת תוך השגת שליטה בנתיבי המסחר, חיזוק הצבא הקיסרי ומלחמה בנסיכויות המוסלמיות מדרום ומצפון. השליטים ה"סלומוניים" מייחסים את מוצאם למלכים האקסומים ולשלמה המלך – ובתקופה זו כנראה נכתב אפוס "כבוד המלכים" רב ההשפעה.

בתקופת הקיסר דאווית (1380-1412) התחזקה אף יותר הנצרות האתיופית, נערכו מפעלי תרגום נרחבים וכן הובאו "שרידי הצלב האמיתי" אשר התקבלו מהכנסייה הקופטית המצרית לאחר עזרה צבאית שנתן להם הקיסר במלחמתם עם הממלוכים. כמו כן היה דאווית הראשון למסד קשרים עם אירופה הנוצרית, אליה שלח משלחת אתיופית רשמית ראשונה בשנת 1402.

השליט הסולומוני הבולט ביותר, זרעה יעקב (1434-1468) ראה בכנסייה ובנצרות את הכלים הראשיים לגיבושה של מדינה ולקידומה של אחדות לאומית אתיופית. הוא ראה עצמו כמלך נוצרי ובתקופתו קידם סמלים ופולחניים כלל-אתיופיים כדי למרכז את הממשל הפוליטי והדתי במדינה.


מקורות:
"אתיופיה – נצרות, אסלאם, יהדות" \ סטיבן קפלן (האוניברסיטה הפתוחה)
"כבוד המלכים" \ בתרגום רן הכהן (הוצאת אוניברסיטת תל אביב)
"אתיופיה והמזרח התיכון" \ חגי ארליך (האוניברסיטה המשודרת)

--------------------

נספח: חגים אתיופיים


טימקאט – חג ההתגלות

חג הטימקאט (Timkat) הינו המקביל האתיופי לחג ההתגלות (Epiphany) הנוצרי,  הנחגג מדי שנה ב-19 בינואר ברחבי המדינה.

"חג ההתגלות" מציין את ביקורם של שלושת האנשים החכמים (הנחשבים למלכים במסורות מסוימות) אצל ישוע התינוק לאחר לידתו. אנשים אלה מייצגים את האומות שבאו לסגוד לרך הנולד, מלך ישראל וגואל העולם. באותו יום מציינים את חג טבילתו של האדון ישוע בנהר הירדן על ידי יוחנן המטביל. זהו המועד שבו גילה האל במפורש שישוע הוא בנו - בעצם חוגגגים את טבעו "האלוהי" של ישו (לעומת טבעו "האנושי" שנחגג בחג המולד).

אירועי החג באתיופיה נערכים לרוב ליד מקווה מים או נהר, ובמהלכו ארון הברית ("תבות"), השמור בכל כנסייה אתיופית, נעטף בבדים ונישא בידי כהני הדת בראש התהלוכה. ארוע זה מסמל ברבים את גילויו של ישו כמשיח בבואו להיטבל על ידי יוחנן לגדת הירדן.

ה"תבות" הינו ארון הברית שניתן למשה, ולפי אמונת האתיופים הועבר למנליק, בנם של המלך שלמה ומלכת שבא, שהביא את הארון לבירת אתיופיה הנוצרית העתיקה – אקסום, שם הוא שמור עד עצם היום הזה.  ה"תבות" נחשב לשריד המקודש החשוב ביותר לכנסייה האתיופית, והעתקים שלו נמצאים בכל כנסייה אתיופית ברחבי המדינה. במהלך השנה הוא נמצא בקודש הקודשים של הכנסייה ואין לאיש גישה אליו, אולם בחג הטימקאט מקושט הארון, מוצג בפומבי ומסמל את טקס ההטבלה מחדש של ישו.

ביום החג צמים כולם החל מהזריחה ועד לשקיעה. הכמרים שמלווים את הארון מתחילים מהבוקר בשירת מזמורים, תפילות ואף ריקודים בשבחי האל. עם ערב מביאים האנשים הפשוטים מנחות של אוכל לכמרים הצמים. לאחר לילה שלם של מזמורים ותפילות מגיעים בבוקר הכמרים למקווה המים ומברכים אותו. נרות צפים נשלחים על פני המים. לאחר הברכה הארוכה מתיז הכומר מים מן הבריכה אל המאמינים – סימן לאנשים לקפוץ למים ולהיטבל בעצמם במים המקודשים. חלק מהאנשים ייאספו מים בבקבוקים כדי להביא לחולים ולזקנים שלא יכלו להגיע וכדי לפזר בבתים על מנת להרחיק את השטן.. במהלך היום מסתובבים הילדים בין בתי הכפר ואוספים מאנשים מתנות ואוכל.

בסיום החג מובל ה"תבות" חזרה לכנסייה בתהלוכה מלווה בשירה וריקודים ותרועות הנשים.

בישראל נחגג חג האפיפניה בקאסר אל יהוד – אתר השוכן בחלקו הדרומי של נהר הירדן, מזרחית ליריחו ודרומית לגשר אלנבי. אתר הטבילה נחשב למקום השלישי בחשיבותו למאמינים הנוצרים אחרי בית לחם, מקום הולדתו של ישוע, וכנסיית הקבר בירושלים.

קאסר אל-יהוד שפירושו: "ארמון היהודים", הוא המקום שבו, על פי המסורת היהודית, חצו בני ישראל את נהר הירדן בכניסתם לארץ כנען. כאן, על הגדה המזרחית של הירדן,הטביל יוחנן המטביל את ישו ואת מאמיניו