נשים בכפר המסורתי היווני


מתוך "אלני" \ ניקולאס גייג'

(קטע על חיי הנשים בכפר היווני המסורתי)

מן הרגע שבו נולדה בת בכפר, היו חייה מוכתבים בתוקף מאות שנים של מנהגים, שנחקקו כה עמוק עד שאיש לא עצר לשאול שאלות, כיוון שאישה הייתה חפה מכל עצמאות כדבורה בכוורת. אם נותרה בחיים לאחר ארבעים הימים הראשונים לחייה, נלקחה הילדה לכנסייה לקבל את ברכתה. אבל הכומר לא לקח אותה מעבר לאכסדרת הכנסייה, ואילו בן זכר היה מובא אל האלוהים עד לשערי הקודש המובילים אל המזבח.

"שיהיו לך בנים זכרים ועיזים נקבות", היו האיכרים מברכים זה את זה לעתים קרובות, בהרימם כוסות ציפורו. בת הייתה נטל, וחייבה את הוריה לשמור על טהרתה ולצבור נדוניה עד אשר תילקח ככלה לחיות את שארית חייה בעבודה למען משפחת בעלה.

נערה הייתה חייבת לעטות רדיד בגיל אחת-עשרה, כדי שתלתל טועה לא יעורר את תאוותו של גבר זר, ואסור היה לה לומר אפילו "בוקר טוב" לנער או לגבר מחוץ למשפחתה. רק פעמיים נראתה נערה רווקה בציבור, בשבתה בין הנשים בתפילות חג המולד והפסחא. בשאר ימות השנה, הקיפו אותה חומות אבן ועיניהם הפקוחות של אביה ואחיה, בעודה לומדת למלא את חובותיה של האישה: לטפל בבעלי החיים ולעבוד בשדה, לחטוב עצי הסקה, לבשל ולנקות, לתפור, לטוות ולרקום לנדוניה שלה. האופי והיופי נחשבו אך מעט אם היתה הנדוניה קטנה מדי. כאשר הוסכם על זיווג, בעזרת מתווכים ולאחר פגישות חשאיות רבות בחצי הלילה, הייתה הכלה מובלת אל ביתו של גבר שעמו לא דיברה מעולם, ואשר את פניו אולי לא ראתה מימיה, לבלות את ליל הכלולות לא לצד החתן אלא עם אמו, לסמל את שעבודה. נסיונה המיני הראשון יהיה מפחיד, ולפעמים ייעשה בכוח לעיני הבהמות באורוות המרתף – בבית בן שני חדרים שבו מתגוררים בני ארבעה דורות היה סיכוי מועט מאוד לפרטיות.

כמה כלות שאתרע מזלן היו נשלחות הביתה עוד בטרם הלכו קרואי החתונה, כאשר הוכחת בתוליהן לא הייתה משכנעת. ולנערת כפר ששמה הוכתם לא הייתה ברירה אלא לחיות כרווקה, ההולכת מדלת לדלת ומבקשת עבודה תמורת מזון.
אישה בשם ואסילו, מן הכפר השכן באבורי פותתה, בידי אחי-אמה בעוד המשפחה נמה את שנתה, מכורבלת יחד על מזרניה מתחת לשמיכה משותפת. היא הייתה בת ארבע-עשרה בלבד, ולא ידעה דבר על אודות מים ככל נערה כפרית, ועל כן לא הבינה מה אירע עד שהחלה בטנה לתפוח מתחת לשמלתה השחורה חסרת הצורה שנטוותה בבית. התינוק נולד בצד הדרך ונשאר שם, בעוד האם, שותתת-דם ואחוזת בלהה, נמלטה בצרחות לתוך היער, שם נמצאה לבסוף. הדוד לא נראה עוד לעולם. הכפריים חיברו שיר היתולי אודותיה, שבו הציעו לה להשליך את עצמה מצוק סלע, אבל כעת הייתה צנופה במערה, פניה עדיין כפני ילדה, אחת מנשות הצללים שהפרו את חוקי הכפר.

אפילו כלה שאין בה דופי הייתה עלולה למצוא את עצמה נטושה. פיתויים רבים עמדו בפני הפחחים והחבתנים, שנדדו לתקופות זמן של שישה חודשים רצופים. המסעות המסורתיים התארכו. כמה גברים נדדו למצריים ולדרום אפריקה. כמה, כמו קריסטוס, הרחיקו לאמריקה וחזרו מפעם לפעם להוליד ילד. היו שלא שבו. אנאסטאסיה יאקו, שכנתה של אלני בפריוולי, איבדה את בעלה לטובת סירי הבשר של קאלאמבאקה כאשר היו שתי בנותיה תינוקות. לעתים קרובות שכרה אלני את אנאסטאסיה לעזור לה במלאכות הבית ובעבודות השדה, ומראיהן של בנות יאקו בלבושן המרופט היה בבחינת תזכורת מתמדת לצפוי לה אם ינטוש אותה קריסטוס.

אבל ירחיקו הגברים לנדוד ככל שירחיקו ותימשך העדרותם ככל שתימשך – הייתה זו אחריותן של הנשים, המושרשות היטב בקרקע, להגן על שמה של המשפחה ועל מסורת הכפר. אנאסטאסיה לוליס נישאה בשנת 1911 וחיתה עם בעלה שנה אחת בלבד בטרם הפליג לאמריקה, שם, לדברי אנשים שחזר, השיג לעצמו אישה והקים משפחה בשיקאגו. אבל אנאסטאסיה הוסיפה לחכות לשובו ועוד תמשיך לחכות במשך למעלה משבעים שנה.

נשים ילדו לבדן, או ניסו לגרום לעצמן הפלה בעזרת עשבי מרפא, מקלות עץ והרמת סלעים כבדים, אם הרו בעת היעדרות ממושכת של הבעל. אפילו אם מי שפיתה אותה היה חמיה של הכלה, שליט הבית בו חיתה, לא ריחמו עליה. נשים רבות מתו בלידה למרות מאמציה של המיילדת הכפרית. אודוקסיה קולוקיתי אחוזה היתה בצירי לידה חמישה ימים והתישה שמונה-עשרה שכנות שהחליפו זו את זו כשהן מחזיקות אותה במעומד, חבוקה בזרועותיהן, בעוד המיילדת עושה את מלאכתה, אבל לבסוף יצא התינוק מרחמה כשהוא מבותר לבתרים, כשם שעושים לפרה המתקשה ללדת...

עוד על טרקים ביוון