האהבה - מסתרי הקווקז


האהבה 

מתוך: "מסתרי הקווקז" , פרק ח \ אסאד ביי
(תרגום: יצחק למדן)

אהבתו של איש-המזרח זהירה היא ואינה מעיזה פנים. "אין הוא יודע את האהבה," אומר עליו האירופי, "כי אשת בן-המזרח קנויה בכסף, בהמת עבודה היא לו, בהמת עבודה שאין הוא רואה אותה לפני נישואיו. ואיך הוא יוכל לאהוב אותה?"
‏אין אהבה במזרח, אומר האירופי. כך הוא מאמין וכותב על זה מאמרים, נלחם בברבריות המזרחית ובז לאנשים שהם נעדרי כל רגש כלפי האשה. והדין עמו, הוא בא אל המזרח בתוך קרון-רכבת המרופד רכות, רואה את בתי-הבושת במקום שטבלת-המחירים תלויה על חזי הנשים, רואה נשים נשואות לוטות-פנים שנקנו על ידי הגברים, אינו שומע דבר על וידויי אהבה ועל צער אהבה ואינו רואה גברים המרמזים לנשותיהם ונשים הדואגות לבעליהן. גם מחזות אהבה אינו רואה, לא ליטופי אהבה ולא שבועות אהבה, לא דמעות ולא נשיקות. הנשים נראות בכל מקום רק כשהן רעולות והגבר הנשאל לשלום אשתו עונה קצרות: "מה אפשר לעשות, חיים קשים לזו." על כן חושב האיש המערבי, כי האהבה אינה ידועה לאנשי-המזרח ולכל היותר מסוגלים הם לתגבורת-יצר שפלה.

‏הוא טועה. יש אהבה במזרח. סימניה החיצוניים הם רבי צורות וגוונים יותר מאהבת האדם האירופי והם סגורים וסתומים בפני המערב כאבן-הכעבה במכה. אין הוא יכול למששה בידיו ועל כן אינו מאמין בה. ואולי גם אינו רוצה להאמין? ועל כן אולי גם לא ידע, שכל בן-מזרח הבא למערב בקרון הרך של המסע המהיר אף הוא פוסק : "אין אהבה במערב, שם שוררת רק תאווה."

‏רחב מדי הוא הזרם המבדיל בין אהבת המערב לאהבת המזרח, שונות מדי הן אשי האהבה אצל כל עם ועם ושונים מדי הם צלילי הקולות העדינים העולים מתוך הגרונות הרועדים של האוהבים.
‏במזרח יש פולחן-אהבה אחד שסמליו מובנים לכל אחד. ממרוקו ועד שערי סין מתאהבים באופן אחד ובאופן אחד מחזרים שם אחרי האהובה ונשבעים לנאמנות האהבה ולעוזה. בכל מקום עושים זאת, ברחוב, בשעת ביקור, בגן ובשעת חגיגות. כל אחד רואה את אותות האהבה ומבין אותם. בלתי מובנים הם רק לאדם הזר.


‏אמנם דרך ישנה זו הולכת ובטלה לאט לאט. ‏המערב מתחיל לנצח. רק במקומות מעטים יש עוד למצוא מנהגים עתיקים ושלמים ומחזות אהבה ישנים. הם שולטים עוד באפריקה הצפונית, בטורקסטן, בנאות המדבר של פרס ובייחוד בקווקז, בהרים השומרים על הכל ושאינם רוצים לקבל מהמערב דבר כלשהו.

‏אהבתו של בן-המזרח מתחילה ליד הבאר, ליד באר-הכפר הקטנה או ליד מזרקת-העיר הגדולה המקרה את מימיה. היא מתחילה, באופן בלתי-רומנטי מאוד. מדי ערב הולכות הנערות אל הבאר והכדים על שכמן. לבדן הן הולכות בלי לוויית סריסים או נשים זקנות. הזקנות מיטיבות. לדעת: האהבה מתחילה ליד הבאר. לא רחוק מהבאר יושבים הבחורים הצעירים בעיגול. אין הם שמים כלל לב לנערות העוברות. הם מדברים על מלחמה ושוד או מספרים בדיחות ועוסקים בדברי רכילות של היום. לאטן ממלאות הנערות את הכדים ולאטן הן חוזרות. לאטן, כי הכד הוא כבד ומלא מים עד שפתו. כדי שלא להיכשל הו מפשילות את הצעיף לאחור ומשפילות עיניהן בצניעות. מדי ערב הולכות הנערות אל הבאר, מדי ערב יושבים הצעירים בקצה המגרש ומשוחחים על מלחמה ושלום. במקרה תשא הנערה את עיניה, תעיף מבט אל הבחורים. הבחורים אינם מרגישים בה. רק בשוב הנערה מפנה אחד מהם את ראשו ומסתכל בשמים. לעתים נפגשים מבטיו במבטי הנערה ולעתים גם לא יפגשו, ואז ישב למחרת במקומו בחור אחר שגם הוא מנסה את אושרו. כשמבטי שניים נפגשים פעמים אחדות ליד הבאר - יודעים כולם את פשר הדבר, יודעים כולם את העתיד לבוא.

‏שלושה דרכים אז לגבר: הוא שולח אנשים זקנים ונכבדים אל אבי הנערה כדי לשאת ולתת עמו על מחיר הכלה או שהוא יוצא לשוד כדי להביא הרבה כסף. אבל אם אינו רוצה בשני הדרכים האלה ואהבתו עזה מאוד - הוא גוזל את הנערה ובטרם יספיק אביה לתפשו, יברח אל נשיא הארץ ויבוא תחת חסותו.

נתינת מקלט זו נחשבת לכבוד בעיני הנסיך ועליו להגן על הפליטים, לארחם בביתו, וכשוך חמת הורי הנערה עליו ללכת אל ביתם ולהשתדל לטובת הבחור כהשתדל אב לטובת בנו.

‏מלבד דרכים אלה יש עוד דרך רביעית שבה משתמש הגבר כשאין מבטי הנערה רוצים להיפגש במבטיו, אבל על דרך זו יסופר להלן.‏אין הצעיר ממהר לבצע את החלטתו. הסכמת הנאהבים, הבאה על ידי חליפת מבטים, אף אם תמשך חודשים רצופים אינה מספיקה עדין כדי מעשה איזה שהוא. ברמזי-עיניים נרקם ליד הבאר החוט הדק הראשון. אחר כך ימשיכו בזהירות את ההסכמה האילמת הזאת במקומות אחרים. בשעת ביקורים, חגיגות וחתונות מזדמנים יחד צעירי הכפר. הבחורים רהנערות גלויות-הפנים יושבים בדלים בפנות שונות של החדר.

‏גם פה אין הם מדברים אלה עם אלו, כי אם מדובבים את מבטי עיניהם. אחר כך מתחילים הריקודים. מתחילה עורכים הגברים ריקוד-מלחמה. אחר כך קמות הנערות כדי להראות את חנן הן. ‏פתאום קופץ אחד הצעירים ממקומו, מצווה לנגן את מחול-ההרים, מתקרב אגב ריקוד לשורת הנערות, רוקד-עובר זמן-מה על פני כולן ולבסוף הוא משתחווה לפני בחירת לבבו הידועה לו זה מכבר על ידי שפת הנאהבים האילמת ועתה יוצא הזוג במחול הקווקזי הידוע – במחול-האהבה. המחול הזה הוא ארוטי ויוקד גמיש ומלחמתי, פראי עד למאוד ורב-משמעות. רק לזוג אחד מותר לרקוד את הריקוד הזה, על האחרים לחכות עד שיגיע תורם הם.

‏בשעת הריקוד, הביקורים ליד הבאר וגם בשעת כל החגיגות אין ראוי לזוג לדבר זה עם זה. אין גם כל צורך במלים, כי מה אפשר לומר לה לאהובה כשמאות אוזנים מקשיבות לשיחה? הם מבכרים אפוא את השתיקה. יש די אותות אילמים המדברים מלב ללב ומביאים לידי הבנה.
‏ביום קיץ חם, כשהכפר נראה כמת כולו, נפגש הזוג ברחוב, או בערב, כשהכל ישנים – בגן. במשך שבועות מוצא לו האוהב בשעות כאלו פנה בודדה ונעלמה, יושב שם שעות רצופות ומחכה לאהובה. פעם יוודע לה סוף סוף היכן הוא מחכה לה. פעם תתגנב ותבוא אליו. היא באה, יושבת הרחק ממנו והשיחה מתחילה. שיחה זו צריכה להיות ציורית. הגבר מספר אגדה אר איזו מעשיה ישנה שיש בה משרם רמז לרצונו. ואף על פי כן עליו להיזהר בדבריו, כדי שהאיש, אשר הקשיב אולי לשיחה, לא יוכל אחר כך להוציא עליהם דיבה רעה.

‏השיחה היא הדרגה האחרונה להקדמת האהבה. אחריה מגיעה שעת הצעת הנישואין והטכסים המרובים, המורכבים והממושכים, של החתונה המזרחית.

‏בקווקז סדר הדברים הוא כזה: מתחילה יש לקבוע אה סכום "הקַלִים", הוא מוהר-הכלה, כלומר: את המחיר שעל הגבר לשלם להורי הכלה, זה הנותן לאירופי מקום לחשוב שהאשה נקנית כבהמת-בית. עם זה יש להעיר, שמנהג זה מתקבל על הדעת יותר מאשר קניית-בעל הנהוגה באירופה והנראית כך בעיני בני-המזרח בגלל הנדוניה של האשה.

‏לפי ההשקפה המזרחית נחשב הילד לקניינו הפרטי של האב, וכשזה מוסר את קניינו עליו גם לקבל את מחירו. כמות המחיר הייתה שונה תמיד ונקבעה תמיד לפי רכושו של הגבר ויופיה של האשה. זה לא כבר קבעה ממשלת הרפובליקה בדאגסטן את המחיר הקבוע שיש לשלם בעד האשה. החוק הזה הוא ארוך מאוד, בעל סעיפים רבים והושלם על ידי ועדה מיוחדת שהורכבה ממומחים וכהני-דת. לפי החוק הזה, נחלקות הנערות לסוגים שונים: למכוערות. בינוניות, יפות, יפות מאוד ויפות-תואר להפליא. מלבד הסוגים האלה יש עוד: נעררות תמות, תמות מקצתן ונערות שתומתן אבדה להן לגמרי. את ההשתייכות לאחד הסוגים האלה קובעת ועדת-מומחים ורשות-המקום מאשרת אותה בתעודה מיוחדת. המחיר הוא מעשרים וחמש אלפיים לירות. בעד נערות תמות ופרוטות אחדות, דמי-הודאה - בעד נערות בלתי-תמות. המחיר הקטן ביותר בעד נערה תמה הוא עשרים וחמש לירות. בסכום כזה עולים, לדעת המומחים, כלכלתה וחינוכה של הנערה עד גיל הנישואין. מה שלמעלה מסכום זה נחשב כהוספה בעד היופי. מקודם הייתה נהוגה גם הוספה בעד יחש-המשפחה הנעלה של הנערה, אבל הוספה זו בוטלה עתה על ידי הממשלה הדמוקרטית. תשלומים לשעורים מותרים עוד מימי קדם. את המשא-ומתן על המחיר מנהלים שליחי החתן. דחיית הצעת-נישואין רשמית נחשבת לעלבון קשה מאד. אולם האב שאינו מסכים לנישואין יכול לבקש מוהר רב מאוד שהוא למעלה מיכולתו של הנותן, כדי להשיב את פני ההצעה בצורה נימוסית.



‏בהיקבע סכום המוהר, מתחילות חגיגות החתונה וכל אנשי הכפר משתתפים בהן. שבועות רצופים נמשך החג והחתן והכלה שניהם אינם משתתפים בו. זמן קצר לפני החתונה עובר החתן לגור בבית אחד מידידיו, מתבודד שם, אינו מקבל פני איש, וחולם על האהבה. בלילה, כשאין איש רואה (הכל יודעים זאת), מבקרת אצלו הכלה ומבלה אתו שעות אחדות. הזקנים מתירים את הפגישה הזאת כדי שהשנים ייווכחו לדעת עוד לפני חתונתם אם יכולים הם לחיות יחד ואינם טועים באהבתם. אבל בשעת פגישות כאלו מוכרח אדם שלישי לשבת בחדר הסמוך, להשגיח על השניים ולהפסיק את הפגישה בשעת הצורך. נישואין חופשיים על יסוד רעות אינם ידועים בהרים.

ימים אחדים לפני החתונה נפסקות הפגישות האלו. ‏האשה עסוקה עתה מאד – עליה להכין את הנדוניה. הנדוניה במזרח היא בכסף, בגדים ואבנים טובות, שהאשה נותנת לקרובי בעלה ביום חתונתה. כל קרוב מקבל מתנה ועליו גם להשיב מתנה. מתנות הקרובים שייכות לאשה, אבל את המתנה היקרה ביותר צריך לתת הבעל. את שוויה של מתנה זו, הניתנת רק לאחר החתונה, קובעים מלכתחילה, וגם את זו מותר לשלם לשיעורין. אם האשה אוהבת מאד את בעלה יכולה היא, כעבור ימים אחדים לחתונה ובמעמד השושבינים, לוותר על המתנה. דבר זה נחשב לאות- כבוד מיוחד לבעל, כי מתנה זו היא בבחינת דמי-פיצוי לאשה חלף מכאוביה בלילות-נישואיה הראשונים. אלמנות ונערות לא בתולות אינן מקבלות את המתנה הזאת.
‏יום לפני החתונה, היינו: יום לפני ליל-הכלולות, אין הזוג נפגש יחד. לפי דעתו של בן-המזרח מזיק הוא הדבר לגבר, לראות את כלתו ביום החתונה, שאם לא כן- כך אומרים – עלול  כוח-גברותו לעזבו ברגע המכריע. מכוסה ורעולה כולה מובאת הכלה מביתה על ידי ידידי החתן המזוינים. באולם-החגיגה מחכה לה החתן. רק מסך דק, התלוי ויורד מהתקרה, מפריד ביניהם . הזרתות שלהם נוגעות זו בזו והמולא שואל את שאלתו כחוק. שאלתו האחרונה ‏שהוא שואל את הגבר היא: "המסוגל אתה להיות בעל אשה?" אחרי תשובת "הן" ממלמלת, כנהוג, אחת הנשים הזקנות פסוקי השבעת-רוחות המכוונים נגד אויבי הבעל. אם באותו רגע שבו משיב הבעל "הן", מי שהוא שולף את פגיונו מהנדן עד מחציתו ולוחש: "לא נכון הדבר, אין הוא מסוגל לכך – מאבד   החתן את כוח-גברותו לשנה תמימה. שיתוק כוח-הגבר הוא נקמה אהובה בהרים. יש המון פסוקי סתרים ואמצעי-סתרים המשמשים, לפי האמונה, לשם מטרה זו. כמו כן יש אנשים העוסקים באופן מיוחד בחיבור השבעות-רוחות כאלו ובמכירתן. מובנת אפוא דאגתם של ידידי החתן. מיד אחרי הקידושין נפרד הזוג, האשה הולכת אל קרוביה, והבעל – אל חבריו. שניהם חוגגים כל אחד לבדו. אחרי החגיגה הולכת האשה אל החדר הנמצא ליד חדר-הכלה ושם עליה לחכות לבעלה.

‏לא קל הוא הדבר לחתן להגיע בליל-החתונה לחדר-הכלה. ליד כל דלת מחכה לו - דמות-אדם רעולה החוסמת לפניו את דרכו. רק לאחר תחבו בידה מטבע-כסף היא מפנה לו את הדרך. גם בחדר-השינה צפוי הוא להפתעות שונות. פעם הוא מוצא איזו סבתא זקנה השוכבת על הספה ואינה מסתלקת משם עד שהוא תורם לה את תרומתה, פעם הוא מוצא תריסר חתולים או תרנגולות שחבריו הסתירו בחדר, ועוד מיני הפתעות כאלו. רק לאחר שסילק את כל המכשולים האלה נכנסת הכלה לחדר-השנה, ואז מתחיל החלק הקשה והממושך ביותר של טכס-הכלולות: לפשוט את בגדי הכלה. מנהג זה זקוק לביאור: עוד מימים קדמונים יש לו לאדם הקווקזי אידיאל קבוע של יופי שלא חלו בו שום שינויים ותמורות. האידיאל הזה הוא גזרת-קומה דקה ותמירה, שאירופה גילתה אותו רק בשנים האחרונות. כל האמצעים, שהאשה האירופית משתמשת בהם כדי לשמור על גזרת-גוף כזאת, כבר ידועים ומטופחים בקווקז מימי קדם. הקווקזית עוסקת בהתעמלות, אינה שותה מים במשך שבועות רצופים, אינה אוכלת דברי-מתיקה – הכל לשם גזרת-הגוף הדקה והתמירה. בניגוד ליתר אנשי-המזרח, המעריכים תכופות את האשה רק לפי משקל גופה, אוהב קודם כל הקווקזי באשה מותניים צרות, שדיים שאפשר לכסותם בכף-יד קעורה ורוחב-כתפיים הדומה לרוחב הירכיים. מימי ‏קטנותה משנצים את גוף הקווקזית בעור-סֻחְתְּיָן דק ‏ורק בשעת הרחיצה היא מסירה את המחוך חזה. במחוך זה היא נתונה תמיד ורק בליל-הכלולות מותר לה להיפרד ממנו. תפקידו של עור- סֻחְתְּיָן זה הוא כתפקיד אִטְבֵי הרגליים של האשה הסינית. הוא מעצב את הגוף ונותן לו את הצורה הנכספת. תמירה וצרה גדלה בת-קווקז, והשבח הגדול ביותר שהיא שומעת זה מאות בשנים הוא: "לקרש דָמית, היפה!" – אישור נוסף לפסוקו הידוע של קהלת: גם הגזרה הדקה והתמירה אינה דבר חדש תחת השמש.

‏מחוך-העור מהודק בשנצים הקשורים מלפנים זה בזה. הקשרים עשויים באופן מסובך ואפשר להתירם רק לאחר עמל רב. על פי רוב עושות זאת הנשים עצמן, אבל בליל-הכלולות הראשון ההתרה הזאת היא תפקידו של הבעל. אסור לו לבעל לחתוך את הקשרים בסכין. אילו עשה כך ונחשב לו הדבר לחרפה גדולה בהוכיחו בזאת שאין הוא יודע למשול ברוחו עד כדי כך שהוא חותך את הקשרים. כי למחרת באים כל הידידים ורוצים לראות את הקשרים המותרים.

‏עם הפשטת כסות הכלה אין טכס הכלולות מסתיים עדיין. מסביב לחדר-הכלה, ליד הקירות והחלונות, עומדים רעי החתן במשמר-כבוד. לעתים עולים הם גם על הגג ודרך המעשנה זורקים הם לתוך החדר חתולים, כלבים, מטבעות-כסף ודברי-מאכל. החתן מוכרח אז לפתוח את החלונות, להשליך את כל "הכבודה" הזאת החוצה ולשוחח זמן-מה בחביבות עם החברים, ורק לאחר כמה וכמה הפצרות הם מניחים לו. אז בא הרגע החשוב ביותר של חג החתונה. בו ברגע שהבעל מכיר בתומת אשתו, תופש הוא באקדחו ויורה ירייה אחת באוויר ומיד מתחיל גם משמר הכבוד לירות וכן גם האורחים, השכנים וכל הנמצאים בקרבת המקום. היריות נמשכות עד הבוקר. למחרת ממשיכים את החג. הזוג עובר לבית אחד הידידים ומבלה שם את שבועות-הדבש. אסור לכל אדם להפריעם שם וגם לזוג עצמו אסור לעזוב את הבית. משמר-הכבוד אינו נותן להם לצאת.

‏בכמה מקומות קיים עוד מנהג אחד: אחרי שבועות-הדבש חוזרת האשה לבית הוריה למשך שנתיים ורק מזמן לזמן היא מקבלת שם את פני בעלה. כעבור המועד הזה והבעל סידר בינתיים משק לעצמו – מתחילים חיי-הנישואין כסדרם. חיי-הנישואין האלה, הנבדלים לחלוטין מחיי-הנישואין של האירופי, אומללים הם רק לעתים רחוקות מאד. הם מיוסדים על מסורת הרואה מראש כל דבר העלול להזיק לחיי-המשפחה ועושה כל חיי-נישואין מזרחיים למאושרים ביותר אשר בעולם - בניגוד להשקפתם של ידעני-המזרח באירופה. אנשי-המזרח הם גם אנשי-משפחה מעודם.

‏העיקר הראשון בחיי-הנישואין של ההרים הוא: ‏שאלת החותנת אינה קיימת כלל. לפי מסורת עתיקה, הנהוגה במקומות רבים גם בימינו אלה, אסור לו לבעל לראות את אם אשתו במשך עשרים השנים הראשונות לנישואיו. לחותנת אסור לבוא לבית חתנה ואם היא נפגשת בו במקרה באחד המקומות – עליה להיעלם מיד מעיניו. גם פגישותיה עם בתה כרוכות במעצורים מרובים. רק לגברים של משפחת האשה מותר להזדמן עם הזוג החדש. הקרובים האלה אחראים בפני הבעל לנאמנותה של האשה. כשהאשה מפירה את נאמנותה לא בעלה הוא העונש אותה אלא אביה או אחיה, כי ברור הוא שהם אשמים בדבר: הם חינכו את האשה חינוך רע ושומה אפוא עליהם לקיים תפקיד של גואלי-דם.

‏ואף על פי כן יקרה רק לעתים רחוקות מקרה של בגידה בנישואין, כשם שלעתים רחוקות יבואו הנשואים לידי מצה ומריבה, אם כי מנהג מקובל הוא להתאונן תמיד על הבעל או האשה כדי שלא לעורר קנאה ברוחות הרעות. גם בחיי-הנישואין דומה איש-המזרה למה שהיה בימי בחרותו ליד הבאר כשמבטיו נפגשו בפעם הראשונה במבטי האשה. עדינה היא אהבתו, ביישנית ורכה, עדין הוא ביחס לאשתו. אושרו של בן-המזרח מכוון כולו פנימה, מאומה לא יֵרָאה החוצה. אין הוא מתגאה באשתו, אינו מדבר עליה, וכששואלים אותו לשלום אשתו יחשב הדבר בעיניו כפגיעה קלה בחוש-הנימוס. הוא משיב אז תשובה דוחה כדי שלא יוסיפו לשאול. רק בשעה שהוא נמצא אתה יחד בבית, במקום הסגור לפני כל אדם זולתו – מגלה הוא את פנימיותו. הוא יושב אז לרגלי האשה, מלטף את ידיה, נושא אליה בחיבה את עיניו, מקשיב לשיריה ומספר את אגדותיו.
אין הוא מעז לנשקה ואף לא לחבקה. האשה עצמה יודעת כי הבעל משתוקק לה. רק עליה לגחון אליו לראשונה. בלילה אין הוא הולך אל האשה בכל זמן שהוא רוצה, כי אם מוכרח לעמוד לפני חלונה או דלתה, לשיר שירים וללחוש דברי-חיבה עד שהיא מודיעה על ידי צפצוף חרישי שהיא נוטה למלאות עתה את רצונו. לעולם אין הבעל מעז לדרוש את מלוא זכויותיו. לעתים קרובות עוברים חודשים ואין האשה מקבלת אותו. הוא מחכה אז באורך-רוח לצפצוף החרישי. האשה נותנת לבעל להיכנס אליה בשעה שהיא רוצה בכך. הוא עומד תמיד מוכן. היא מודיעה על רצונה על ירי הצפצוף הקצר.

‏כשהאשה יולדת בן נעשה הבעל כפוף לה עוד יותר. ‏אז היא מושלת עליו בכל. אסור לו להתערב בעניין חינוך הילדים, הוא חייב למלאות משאלת לב האשה ולחכות דומם לזמן שבו יגדלו הילדים, ורק אז הם שייכים לו.

‏אין בן-המזרח אוהב להראות לאחרים את אהבתו לאשתו ולילדיו. דבר זה נחשב להתהללות אווילית שאינה ראויה לגבר. האהבה אינה מחזה שמציגים אותו לפני כל אחד. במעמד איש זר יכבוש את רגשותיו גם ביחס לאשתו וילדיו. אין הוא עושה זאת מתוך יהירות, כי אם מתוך מבוכה וביישנות, מתוך חשש שמא ילגלג הזר על רגשותיו. כשאדם מוצא את איש-המזרח בשעה שהוא משחק עם הילדים או עוזר לאשתו בעבודה – עליו להעמיד פנים כאילו אינו מרגיש בכך, שאם לא כן דומה הדבר בעיני בן-המזרח כאילו ראוהו בקלקלתו, כאילו נראה עומד ערום בחוץ. גם הלוחם הפראי ביותר פניו מסמיקים כשעיני איש זר הרגישו במקרה בתנועות רגשותיו הפנימיים, אין הוא יודע אז מה עליו לעשות והוא משפיל את עיניו כנער בלתי-מבוגר שנתפס בקלקלתו. רגש-בושה זה נובע מהאהבה הגדולה, מהעדינות הרבה, מפנימיות רוחו והרגשתו העמוקה השולטות בחייו הפרטיים.


‏ועל כן אין אהבת איש-המערב מובנת לבן-המזרח. ‏לעולם אין הוא תופס את הדבר, כיצד יכול אדם להֵרָאות בפומבי יחד עם אשתו. אף לערוך אתה יחד ביקורים מן הנמנע הוא אצלו! האורח המזרחי בא אל האשה או אל הבעל. אבל לא אל שניהם יחד. הבעל והאשה אינם יוצאים לעולם יחד לטייל, ובכלל אין הם אוהבים להראות יחד. האהבה היא בעיני המזרח עניין פרטי עדין מאד שאין ראוי לאחרים לראותו; עיני אדם שלישי אל ישלטו בה. ואם ראה מישהו דבר-מה שאין עליו לראות – עליו לומר גם לעצמו הוא את דברי המשורר המזרחי-המערבי הגדול: "אומנם ראיתי זאת, אבל אין זאת אמת!"
‏אבל לא תמיד עוברת האהבה בשלום ובמישרים. ‏גם במזרח יש אהבה אומללה, מכשולים בחיי-הנישואין, שנאה ובגידה. אף ליד הבאר מראה כבר צער-האהבה את אותותיו בשעה שהנערה, למשל אינה שמה לב למבטי האהבה של הבחור. אז אין לו לבחור – אם גבר אמתי הוא – אלא דרך אחת: לחטוף את הנערה על כורחה (על חטיפת הנערה ברצונה הטוב כבר סופר לעיל), להביאה לכפר אחר ולכבוש אותה לעצמו. לפי חוקי ההרים מוכרחת אז הנערה להינשא לו. חטיפות-אונס כאלו הן מהמאורעות הרומנטיים ביותר של חיי ההרים, משועבדות הן למסורת וחוקים קבועים והן מעוררות עניין בכל הארץ.
‏האוהב מבצע את מעשהו בערב ליד הבאר. הוא מתנפל על הנערה, כשהוא מוקף ידידים, משליך שק על ראשה ומעלה אותה על האוכף. יריות רועמות (יריות אלו דבר שבמסורת הן אף בשעה שאין איש מפריע את מעשה-השוד), שעטת סוסים נשמעת ולעתים עולה גם צווחת-נערה קצרה.

‏קרובי הנגזלת מתחילים מיד לרדוף אחרי הגוזל. ‏כשהם תופשים אותו מותר להם להרוג אותר ואת כל מלוויו ואין הם נענשים על כך. אבל על פי רוב עולה בידי החוטף להגיע בעוד מועד לאיזה קן-הרים נעלם, שם הוא כובש לעצמו את הנערה וחבריו שומרים על המקום בפני כל התנפלות.

‏אבל לא על נקלה אפשר לפייס ולהניח את דעתם של בני משפחת הנגזלה. עוברת לפחות שנה תמימה עד שהם משלימים עם הגוזל המתפרץ והוא יכול לשוב עם אשתו (את החתונה עורכים בצנעה). אל כפר המולדת. אחרי שכבש את הנערה על כורחה מחויבים שני הצדדים להסכים לנישואין. אבל במקרים כאלה מקל החוק על האשה לקבל גט-פיטורין.
‏בדרך כלל אין עניין-הגירושין קשה ביותר, ואף על פי כן יקרה הדבר רק לעתים רחוקות מאוד. הגירושין נעשים על חשבון הבעל, ואף אם הגורמת לכך הייתה האשה – עליו לשלחה בתשלומי-פיצוי הגונים.

‏בגידה בחיי-הנישואין אינה משמשת יסוד לגירושין אלא – לגאולת-דם. מתחילה הורגים את המאהב. את זה עושה הבעל – חובתו היא. אבל את אשתו הוא מוסר לקרוביה, ועל פי רוב תידקר מיד על ידם. רק בשעה שהאשה אינה אשמה בבגידה, כלומר, אם היא נאנסה – לא יחול עליה כל עונש. במקרה כזה כובלים את הפושע ומביאים אותר לפניה והיא מוכרחה לדקרו במעמד בעלה.

‏אבל מות האוהב אינו העונש הנורא ביותר לעושה-הרע - נוראה ממנו היא דרך-נקמה אחרת: ‏הנעלב מתנפל על אויבו בלילה, כופת אותו ופושט ממנו את מכנסיו. את המכנסיים הוא תולה על פתח ביתו לראווה לכל עובר. המעשה הזה נחשב לעלבון הנורא ביותר שאפשר לגרום לגבר. את העלבון הזה אין לתקן בשום דבר אף לא בדם. על האיש שנגנבו מכנסיו, לאבד את עצמו לדעת או לעזוב מיד את המולדת. גם בנכר עליז לשנות את שמו ולהימנע מהיפגש בבני-מקומו. לרוב יבכר אדם כזה את ההתאבדות-לדעת על חיי-גולה.

‏המכשול הקשה ביותר על דרך הנאהבים הוא קרבת-המשפחה שביניהם. לאיש הקווקזי יש, בערך, כחמש מאות קרובים שכולם נמצאים בכפרו או בשכנות עמו. רוב הנערות שהצעיר רואה סביבו הן אפוא קרובות לו קרבת-דם. אבל בקווקז אסורים נישואין אף בין קרובי-משפחה הרחוקים ביותר. על כן אין כל דדך אחרת לזוג הצעיר אלא לברוח מכפר-המולדת ולהתיישב באחד המקומות שבו אין איש יודע על קרבת-הדם שביניהם. מעשים כאלה יתרחשו לעתים קרובות ואף על פי כן יעוררו תשומת-לב מרובה.

‏עניות אינה משמשת עיכוב לנישואין. איש אינו נושא אשה לשם הכסף, כי אין היא מוסרת את הנדוניה לבעל. אסור לו לבעל לנגוע בקניינה הפרטי של אשתו. אשה המוסרת לידי בעלה את רכושה הפרטי – הכל מלגלגים עליה. אם החתן הוא עני מאד ואין ידו משגת לשלם את מחיר הכלה ומפני טעמים שונים אינו יכול לצאת למסעי-שוד - מתאספים מאות קרובים ומקבצים ביניהם את הסכום הדרוש. ואם גם דבר זה אינו עולה בידו, הולך החתן אל הנסיך והלז מחויב להלוות את הכסף. את הדבר הזה עושה הנסיך רק בשעה שסכום המוהר אינו עולה על המקובל, שאם לא כן יש לשער (כאשר סופר כבר למעלה), שאבי הנערה התכוון רק לדחות את ההצעה בדרך נימוסית.

‏הרמונות אינם קימיים בקווקז. ריבוי-נשים מותר אומנם לפי החוק, אבל למעשה אין הוא קיים. ואף אם ימצא אדם שיש לו נשים חוקיות אחדות – הרי יושבות תמיד הנשים האלו בבתים שונים ועל פי רוב גם בכפרים שונים. ברוב המקרים מתחייב הבעל בחוזה-הנישואין לשאת רק אשה אחת. רק אנשים עשירים מאד וזקנים יכולים להרשות לעצמם לשאת יותר מאשה אחת. אבל גם הם עושים זאת רק בהסכמת האשה הראשונה ולעתים גם על פי רצונה.

‏אחר כל זה אין לראות אפוא את האשה הקווקזית כשפחת-הרמון משועבדת וראויה לרחמים. חופשייה היא, בת-חורין בהחלטותיה וגברת בעלה וילדיה, ועל ידי כך היא עלולה אולי להיחשב כאשה המאושרה בעולם. אבל אהבה ויופי מביאים לה גם נזק במידה ידועה. ועל זה ארצה במקום אחר.