מסע מצולם - ביקור בפסטיבל הידרלז בתורכיה


ביקור בכפרי העלווים – חגיגות הידרלז
כתב וצילם: מידן וישינסקי

רחוק מהעין, במקום נידח בלב הרי הטאורוס, הכרתי אנשים מדהימים שהזמינו אותי לביתם והרשו לי לצפות בטקסים הדתיים המיוחדים של עדתם –העלווים (Aleviler) של תורכיה. 


המסע הזה נפתח בשיר יפהפה, הנקרא אדרלזי (Ederlezi) מתוך סרטו של אמיר קוסטריצה "שעת הצוענים", שתפס את תשומת לבי כבר לפני שנים רבות. השיר מלווה צילומים יפהפיים של טקסי הצוענים על הנהר והוא נחרת בזיכרוני למרות שלא הבנתי אף מילה ממילותיו (שפת הרומה- שפת הצוענים).



כעבור שנים כשיצאתי מגבולות ארצנו והתחלתי לטייל ברחבי המזה"ת והבלקן, גיליתי להפתעתי שיש לנעימה הזכורה לטוב עשרות גרסאות בשפות שונות ומשונות – תורכית, יוונית, אפילו רוסית. התחוור לי שזוהי בעצם נעימה עתיקת יומין, שיר עממי בעל שורשים הסטוריים עמוקים המציין את החדווה על בוא האביב. השיר  הופץ כנראה במהלך התקופה העות'מאנית כחג עממי חוצה דתות ושפות – "אדרלזי" (Ederlezi) בבלקן, "הידרלז" (Hidirerllez) בתורכיה. 

שלא במפתיע – זה קשור גם עם יום חגו של ג'ורג' הקדוש (שאביו, על פי מסורות מקומיות, נולד וגדל בקפדוקיה) שתכונותיו מתגלמות לעתים באל-ח'דר ("הירוק") המוסלמי ובאליהו הנביא – צירוף המילים הידרלז הינו למעשה חיבור של המלים התורכיות היזיר (אל ח'דר) ואליאס (אליהו). 

בקצרה, יש כאן הרבה שמות לאותו חג – חג אביב קדום, שנחגג גם בימים אלו ברחבי תורכיה והבלקן. כך מצאתי את עצמי ביום אביב אחד עולה על האוטובוס מהעיר אנטליה שנסע לכפר מרוחק בהרי הטאורוס בשם טקקוי (Tekkekoy - בתורכית Tekke משמעותו אכסנייה או בית של דרווישים). שם, לפי מה ששמעתי, מתגוררים עלווים רבים שהתעתדו בעוד יומיים לחגוג  את בוא האביב בפסטיבל גדול.




לא הרבה אנשים שמעו על דת העלווים מחוץ לתורכיה – ולרוב מתבלבלים בינם לבין העלאווים של סוריה. ישנם מספר קווי דמיון (שניהם מוגדרים על דרך השלילה על פי הרוב המוסלמי-סוני כהולכים אחרי הח'ליף עלי – הנתפס על העלאווים\עלווים כנביא, ולפיכך כופרים באסלאם) אך למעשה הקהילות שבתורכיה שונות לחלוטין מהקהילה שבסוריה ואפילו בינן לבין עצמן – מהן עירובים שונים של האסלאם השיעי, עם מיסטיקה איסלאמית לא-אורתודוכסית (סופים) ומסורות קדומות יותר הלקוחות מהנצרות ומדתות המזרח הקדומות.



בתורכיה למשל, יש קהילה גדולה מאוד של עלווים-בקטאשים – המאמינים בקדושתו ודרכו של האג'י-בקטאש   (Haci bektas-i veli) שחי ולימד באזור קפדוקיה במאה ה- 13 אשר היה מורה רוחני מפורסם ומייסד אחד הפלגים הסופיים החשובים ביותר באנטוליה. קבוצות האלווים השונות מהוות מיעוט גדול בן יותר מ-12 מליון אנשים בתוך תורכיה.  הם גרים בעיקר בכפרים באזורים הרריים נידחים, שאליהם לא הגיעו זרועות הממשל בתקופה העות'מנית –כך התאפשר להם חופש דת מסויים.

למעשה – המציל הגדול של העלווים מרדיפות דת היה אתא-תורכ – מייסד תורכיה המודרנית שהפך את תורכיה לרפובליקה חילונית. הוא שינה את היחס העוין כלפיהם ועזר לשלבם באופן הדרגתי בחברה התורכית כאזרחים שווים. עד היום מעריצים העלווים את אתא-תורכ ומעמדו הגבוה בא לידי ביטוי בכך שתמונותיו מופיעות אפילו בטקסיהם הדתיים...



במהלך נסיעת האוטובוס התרועעתי מעט עם הנוסעים והם שמחו לשמוע שיאבאנג'י (זר) כמוני מתעניין בחג הידרלז ובדת שלהם. פטמה, אישה מבוגרת ונחמדה, הזמינה אותי להתארח בביתה, והסכמתי בשמחה.

הכפר טקקוי נמצא בעמק רחב וירוק, הרים גבוהים תוחמים אותו מכל עבר. תושבי הכפר מתפרנסים בעיקר מחקלאות ומרעיית צאן. כשהגעתי לביתה של פטמה, מצטפא, בעלה, בדיוק חזר מההר בלווית עדר העזים ויחד ישבנו לשתות תה ממש לפני השקיעה. מאוחר יותר יתברר לי שרועה הצאן הצנוע הזה הוא למעשה ה"דדה" (Dede) של הכפר – ראש הקהילה העלווית המקומית.



לאור העניין שגיליתי בדתם ובכפרם, מצטפא שמח לקחת אותי לטיול – אל בית התפילה המקומי שנקרא ג'ם-אווי (Cem evi "בית התכנסות") – מבנה גדול וחדש יחסית במרכז הכפר, הנראה במבט ראשון כמו מסגד – בפנים מכוסה רצפתו שטיחים מקיר לקיר ומעל תקרות גבוהות – אך מעל למבנה לא מתנשא מינארט. פסל קטן של אתא-תורכ צופה בנכנסים בשערי המבנה, כאילו היה מייסד תורכיה המודרנית נביא של הדת המקומית.

החדר הפנימי כאילו אינו בשימוש– גם בו נתתה תמונה גדולה של אתא-תורכ ולצדה לוח שנה המציין את המועדים הלאומיים בתורכיה – לא היה שום זכר לדת כלשהיא או להכנות לקראת החג שחל באותו הלילה.  מחוץ למבנה עסק אדם בשחיטת עזים תחת סככה קטנה. שאלתי את מארחי האם כאן נחגוג הלילה אך תשובתו לא הייתה נהירה לי לחלוטין – "כאן המבנה שבנתה לנו הממשלה". חזרנו לבית ושתינו עוד תה. 



בינתים החשיך. לקראת השעה תשע חזרנו למרכז הכפר – לכיוון המסגד המקומי- מבנה ציבורי נוסף שאיננו בשימוש. בימי הרפובליקה המוקדמים בנתה הממשלה מסגדים פשוטים כאלו בהרבה כפרים – אפילו בכפרים של העלווים – שמעולם לא משתמשים בהם. מצטפא צחק ואמר שפעם אף שלחו אימאם לכפר ובני המקום, שלא רצו להתבלט ולעשות צרות, היו באים לפעמים למסגד ואומרים שם "אללה הוא אכבר" כדי לפייס את האימאם, עד שזה התייאש וויתר להם..

ממש מאחורי המסגד ניצב בית גדול-מידות, ודרך דלת העץ הגדולה ירדנו במדרגות למרתף רחב ידיים, מוקפד ומעוצב עם שטיחים ובמות מוגבהות. לאט-לאט החלו להגיע אנשי הכפר אל מקום המפגש האמיתי – לא המסגד ולא הבניין ה"עלווי" שבנתה המדינה – אלא המרתף הוותיק שמאחורי המסגד- זכר לימים שהדת העלווית פעלה בסתר ובצניעות. לכבוד החג הגיעו גם אורחים חשובים – אנשי דת (( Dedelerממסדר הבקטאשים באיסטנבול. הם התיישבו בשורה לאורך הקיר ומייד התחיל הטקס.




מצטפא בירך את האורחים בשם בני הכפר והגיש להם נר דולק. ראש האורחים לקח את הנר ובירך חזרה את קהל הנוכחים (גברים מימין, נשים משמאל) במעין תפילה דתית, ולאחר מכן סימן לנגנים להתחיל לנגן. מקהלת גברים החלה לשיר ולנגן שירים נעימים על "סאז" (saz)- כלי מיתר תורכי טיפוסי.






להפתעתי הרבה שני גברים ושתי נשים קמו מבין היושבים ויצאו במחול משותף, מעין ריקוד זוגות מסורתי ללא מגע, במרכז החדר ממש.  הזוגות התחלפו והריקודים נמשכו כשעה. 

(לא צילמתי את הריקודים משום מה.. אני חושב שהייתי פשוט נפעם ומופתע לראות את המחזה הזה באמצע כפר מסורתי בתורכיה)




לאחר עוד כמה ברכות טקסיות ושירים נגמרו הריקודים והתחיל החלק העיקרי של הערב– הארוחה המשותפת. בכלל נדמה היה לי שהעלווים בכפר הם יותר "מסורתיים" מדתיים – העניין ממש הזכיר לי את משפחתי בזמן קריאת ההגדה בסדר פסח – בעיקר כתירוץ להיפגש ולאכול ארוחה משובחת..

לשולחנות הנמוכים הוגשו מגשים של סלטים, לחמים ופיאז (Piyaz – מעין שעועית ברוטב טחינה), יוגורט טרי ובשר מבושל ברוטב עגבניות. גולת הכותרת הייתה הצלוחית במרכז השולחן שהכילה נוזל שקוף-לבן הידוע בכינויו "חלב האריות" – עראק – או ראקי (Raki) בשמו התורכי. כל אחד מאיתנו לקח את כוסו וטבל אותה במשקה – הרמנו כוסות לחיים (Serefe בתורכית( ואיחלנו לעצמנו עוד שנים ארוכות של אוכל טוב.. 






אחרי האוכל חודשו השירים והריקודים, אך אנחנו היינו מבושמים ועייפים וחזתי עם מצטפא ופטמה לביתם לישון. 
למחרת התקבצו אנשים מכל כפרי הסביבה לחגוג את האביב – אנשי הכפר בישלו כמויות עצומות של אוכל וערכו פיקניק המוני – בורגול וירקות ותבשילים מלאים כל טוב. כיאה לעלווים – שהתרגלו להסתיר את דתם במרוצת ההיסטוריה - לא היה זה פסטיבל גדול או צבעוני למדי. בכל זאת, נכחו בו כמה מאות אנשים שבצניעות חלקו כבוד לאביב החדש שבפתח. 









לאחר הארוחה הודיתי למארחיי, ארזתי את תיקי ותפסתי טרמפ עם משפחה מעניינת חזרה לעיר הקרובה.. אבל על כך כבר אספר בפעם אחרת..  


תודתי נתונה ליותם יעקובסון ולד"ר אייל ג'יניאו על עזרתם בעריכת הכתבה.